על מבקרי סרטים, משחקים, שניצלים ואמנות

מבקר הסרטים רוג’ר אברט זרק שוב פצצה לאוויר: “משחקים הם לא אמנות, ואף אדם שחי כיום לא יזכה לראות אותם הופכים לאמנות” הוא הכריז בחודש שעבר. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה, אבל משום מה היה חשוב לו לחזור על המנטרה הזו עכשיו.

ולמה שלאנשים יהיה אכפת מה חושב האיש הזה? הסיבה היא שכנראה מדובר במבקר הסרטים הכי מפורסם בעולם, אחד שלדעה שלו יש מאזינים ומשקל, ואיש שכבר זכה בפרס פוליצר על עבודתו העיתונאית כמבקר סרטים.
המלה סרטים מודגשת כאן בכוונה מאחר ורוג’ר הוא לא מבקר משחקים, ולמעשה לא משחק במשחקים (לפחות כיום). גם אין טעם לבוא ולדרוש שישחק במשחקים עצמם לפני שהוא בוחר להכריז שהם לא אמנות, כי בגילו המתקדם ומצבו הבריאותי הנוכחי זה לא יהיה פשוט ולא פייר כלפיו.

אבל זה כמובן לא מצדיק את היוהרה של רוג’ר עצמו: הפוסט שהוא כתב הוא בעצם תגובה להרצאה בTED של אשה בשם קלי סנטיאגו שניסתה לטעון כי משחקים הם אמנות (והמחישה את הטיעון באמצעות שלוש דוגמאות: Flower, Braid ו-Wako Ressuruction), אבל בגלל שהטיעונים שלה לא היו כל כך מוצלחים מלכתחילה היא פשוט הרימה לרוג’ר להנחתה.

רוג’ר נענה לזה, אבל למרות שהוא קטל את רוב הטיעונים הרצאה שלה בחן (בדומה לקטילה של סרטים לא מוצלחים, ובזה כנראה יש לו ניסיון) הוא הצליח על הדרך להפגין בורות מרשימה בכל מה שנוגע להבנה שלו את התחום. הוא בעצם הרים שוב את הכדור להנחתה מהצד השני: מפתחים כמו רון גילברט, יוצרי הקומיקס של Penny Arcade, ומבקרי משחקים כמו בן (יאצי) קרושאו שהגיבו על הדברים שלו  בטורים משלהם (בנוסף לעשרות אחרים, מה שממחיש את התהודה שיש לדעה שלו). רובם אגב מאד מעריכים אותו והשתדלו להיות דיפלומטיים ומנומסים בתשובה שלהם, אבל חלקם פסקו בקול רם (ואולי בצדק) שפשוט מדובר באידיוט שמתפרץ לתחום שאותו הוא לא מכיר, ומנסח את הטענות שלו כלפי משחקים מסוימים וכלפי התחום בכלל רק על סמך כמה טריילרים שלהם שהוא ראה באינטרנט (שזה הגיוני בערך כמו להעלות טענות על סרטים מסוימים ועל הקולנוע באופן כללי אחרי צפיה במספר פוסטרים של פרסומות לסרטים בעיתון).

אז האם משחקים הם אמנות? שאלה טובה שנטחנה למוות. אפשר באותה המידה לשאול האם סרטים הם אמנות או האם אוכל הוא אמנות – ודווקא על זה ננסה לענות היום.

בשביל לענות על השאלות האלו צריך קודם כל להחליט מה זו אמנות (Art, ולא לבלבל עם אומנות – Craft). רק שלצערנו זו בעיה רצינית לנסות להבין מה זו אמנות, כי מדובר בהגדרה מאד חלקלה.
אם נלך לפי ויקיפדיה אז אמנות היא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן (אָמָּן או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), ומתבססת על כשרונו המיוחד. עם זאת, יכולה להעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן.

בקיצור, הסתבכנו: אמנות היא יצירה שנעשית ע”י אמן, אבל אם נברר מה זה אמן נגלה שמדובר באדם אשר נעזר בכישרון יצירתי כדי ליצור אמנות – ככה שקיבלנו בעצם הגדרה מעגלית ומעצבנת. מפה אפשר לזרוק עוד כל מיני מונחים פלצניים לאוויר, כמו “אמנות גבוהה”, “אסטתיקה” או “אמנות יפה” אבל כל אלו עדיין לא מספקים הפרדה ברורה לשאלה מהי אמנות.

האם אוכל יכול להיות אמנות? 
אני בכוונה זורק את הדיון לכיוון אחר לגמרי, כי זה הופך את העסק ליותר מעניין ומספק נקודת מבט קצת אחרת. פשוט את השאלה הגדולה “האם משחקים הם אמנות?” טחנו כבר לפני שנים גם בעברית ערן אבירם, ליהי אזר, וארז רונן (שסיכם במשפט האלמותי: “למי אכפת?")

אבל אוכל זה סיפור אחר. הרי אוכל הוא הרי משהו שחיוני לגוף שלנו: אנחנו אוכלים כדי להתקיים, ובלי לאכול אנחנו נמות. קשה למצוא מישהו שיטען כי המבורגר תעשייתי של מקדונלדס הוא אמנות, אבל סביר להניח שאם מישהו יפקפק בשף גורדון רמזי ויגיד לו שהאוכל שהוא מכין אינו אמנות ושהביטוי Culinary Art שגוי מיסודו, הוא יאלץ להתמודד עם סכין קצבים שנזרקת לכיוון הכללי שלו.

כי הרי מה היא מנה במסעדת יוקרה אם לא יצירה של אמן אחד שעבד עליה ונתן לה טאץ’ אישי? אפילו שתי מנות דומות שתזמינו במסעדה לעולם לא יהיו זהות לחלוטין גם אם הן מתבססות על מתכון דומה. זוהי יצירה שלמעשה מגרה את החושים יותר מרוב יצירות האמנות האחרות, כי היא עובדת על כל חמשת החושים שלנו.

ויותר מזה: אם אוכל הוא לא יצירת אמנות והישיבה במסעדה היא לא חוויה אסטתית, אז למה אנחנו בעצם משלמים פרמיית מחיר כל כך לא הגיונית כשאנחנו יכולים להשביע את הרעב שלנו באותה המידה באמצעות אכילת סביח? (ואפילו כאן יש כאלו שיטענו שהסביח בפרישמן הוא יצירת אמנות כשלעצמו)

כלומר, האוכל יכול להחשב ליצירת אמנות רק כשהוא לא בא לשרת מטרה פרקטית ויעילה, אלא בא להציע חוויה חושית בדומה לסרט, ספר או שיר. זה קצת בדומה לארכיטקטורה ואדריכלות כנראה: הרי לא כל מבנה הוא יצירת אמנות, אבל יש כאלו שכנראה עונים להגדרה.

האם יצירת יכולה להחשב לאמנות רק אם אחראי לה אמן בודד?
זו אחת האפשרויות שמעלה רוג’ר, אבל הוא פוסל אותה בעצמו: קתדרלה למשל נבנית ע”י הרבה מאד אנשים, אבל זה לא פוסל את הנוטרדאם מלהיות יצירת אמנות. הגדרה כזו היתה פוסלת גם את הקפלה הסיסטינית מלהיות יצירת אמנות (כי למיכאלאנג’לו היו לא מעט עוזרים), וכך גם את רוב הסרטים והמשחקים שיש היום מאחר ואלו נוצרו באמצעות שיתוף פעולה של אנשים רבים.
דווקא במקרה של רוב המאכלים ההגדרה הזו לא פוסלת אותם מלהיות אמנות, בהנחה כמובן שהשף במסעדה אחראי לאוכל בעצמו ולא סתם סינג’ר שלושה טבחים להכין את הבסיס, המילוי והרוטב.

האם אוכל הוא לא אמנות בגלל שמוכרים אותו בעבור כסף?
קפיטליזם חזירי וכל זה… זו טענה שאפילו רוג’ר עצמו לא מעלה אבל כן שמתי לב שהיא נשמעת מידי פעם: יצירה שנעשית בתמורה לכסף או במטרה להרוויח כסף לא יכולה להיות יצירת אמנות. למה? כי היא לא בעלת ערך אמנותי אלא רק נעשית על מנת להחזיר את ההשקעה ולהכניס כסף.
הבעיה המרכזית עם טיעון דמגוגי כזה, היא שלא רק שהוא יפסול את רוב המאכלים שרוקחים השפים מהתואר יצירות אמנות – הוא בעצם שולל את קיומם של סרטים כמו האזרח קיין בתור יצירות אמנות (הרי גם הסרט הזה נעשה בעזרתם האדיבה של מפיקים ובמטרה להרוויח כסף). אבל עזבו את האזרח קיין: המלט של שייקספיר, משמר הלילה של רמרבנט, ואותו פרסקו של מיכאלאנג’לו על הקפלה הסיסטינית נעשו גם הם בעיקר כי היוצרים שלהם היו צריכים להתקיים, והם קיבלו שכר (או מלגות קיום) בעבורם.

האם אפשר לנצח באוכל?
הטיעון המרכזי בטקסט של רוג’ר הוא שההבדל בין משחקים לאמנות הוא שבמשחקים ניתן לנצח: יש להם חוקים, מטרות ותוצאה.
איפה הטיעון הזה מציב את האוכל? בדומה לסרטים, ספרים, הצגות – מצבו של האוכל בסדר גמור. לאוכל אין חוקים, אין מטרות, ואין תוצאות. לא ניתן לנצח באוכל כל עוד לא מדובר בתחרות אכילת נקניקיות, והאינטראקטיביות של האוכל מתומצתת לכדי בחירת הביס הבא.

אבל פה המשחקים “הפסידו” כי במשחקים כן אפשר לנצח: במידה והטיעון הזה היה נכון משחקים באמת לא היו יכולים להיחשב כצורת אמנות. אבל הבעיה המרכזית של רוברט הוא שהטיעון הזה כושל, מאחר ובשום מקום לא הוגדר שבאמנות אין חוקים, מטרות ותוצאה. זוהי הגדרה שרוג’ר המציא לעצמו רק על מנת לבדל את המשחקים מכל (או לפחות רוב) צורות האמנות האחרות. זו נראית כמו שלילה מיותרת, כי אין שום הצדקה לכך שיצירות אמנות לא יכילו חוקים, מטרות או תוצאות – זה הרי לא עומד בסתירה להגדרה של אמנות.

אבל מה זו בכלל המשמעות של לנצח במשחק? ברוב המשחקים פשוט מדובר בלסיים את המשחק ולהגיע לסיום אותו בחרו המפתחים. האופציה השניה היא פשוט שהגיבור מת במהלך המשחק ואנחנו מגיעים לסיום אחר. כלומר “לנצח” במשחק פירושו אינטראקטיביות: הבחירות של השחקן משפיעות על התוצאה הסופית ועל הצורה שבה הוא מתרשם מהמשחק. הדבר בעצם נופל תחת ההגדרה של אמנות אינטראקטיבית שבה הצופה לוקח חלק ביצירה, ובמידה שרוג’ר שולל את המשחקים הוא בעצם שולל את כל צורות האמנות האינטראקטיבית, מה שנשמע פתאום קצת פחות הגיוני.

השאלה הגדולה שנשאלת היא האם משחקים הם לא פשוט משהו גדול יותר: האם במידה וניקח ממשחק את האינטראקטיביות שלו הוא פתאום כן יוכל להיות יצירת אמנות? הרי תמונה ממוחשבת ממשחק כן יכולה להיחשב ליצירה ויזואלית כמו כל תמונה ממוחשבת אחרת, פס קול של משחק יכול להיחשב ליצירה קולית, סרטון ממשחק יכול להיחשב ליצירה קולנועית, ותסריט של משחק הוא יצירה כתובה בפני עצמה בדיוק כמו תסריט של סרט.
לכל הפחות זה נשמע קצת מוזר להכריז שמשהו לא יכול להיות יצירת אמנות רק בגלל שהוא משהו שמעבר לאמנות, ובמידה ונפשט אותו הוא יוכל להיות פתאום יצירת אמנות.

ואולי סרטים הם בכלל לא יצירות אמנות?
זו הכרזה קצת בומבסטית, אחת שאולי היתה עושה לרוג’ר התקף לב בגילו המתקדם (ואולי טוב שהוא לא קורא עברית). אבל מאחר והוא יכול להגדיר לעצמו הגדרות ולפיהן להחלטי מהי יצירת אמנות ומה לא, למה שאחרים לא יוכלו לעשות את זה?

אז נניח לרגע שאפשר להגדיר אמנות כך: יצירה שנתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן ואותה יכול הצופה לבחון בצורה סובייקטיבית, ולהתרשם ממנה בקצב שלו.

משחקים הם יצירה כזו יותר מכל דבר אחר כמעט: הם מאפשרים לשחקן/צופה להסתובב בעולם בקצב שהוא בוחר לעצמו. האמן בונה את המשחק, אבל לא כופה את הקצב על השחקן. הוא נותן לשחקן את היכולת לספוג את המשחק ולהסתובב בעולם המשחק בצורה שנראית לו (לפחות במקרה של רוב המחשקים).

רוב צורות האמנות מאפשרות לשחקן להתרשם מהן בקצב שלהם: במקרה של פסלים, ציורים וארכיטקטורה הצופה יכול להתבונן ביצירה מזויות שונות וככל העולה על רוחו. ספרים מאפשרים גם הם לקורא להתקדם בקצב שלו ולהיעצר בנקודות מסוימות בהן הוא רוצה להרהר. הצגות כבר מכתיבות קצב קבוע, אבל לפחות מאפשרות לצופה להתרשם מכל מרחב ההצגה מאחר והבמה כולה מוצגת מולו. ואם נחזור לרגע לאוכל, אז אפילו שניצלים תעשייתיים למיקרו של זוגלובק מאפשרים לצופה לבחור איך בדיוק יחליט לנגוס בהם ובאיזה קצב יאכל אותם.

אבל סרטים (ואולי גם מוזיקה) אינם אמנות לפי ההגדרה הזו. סרטים מגבילים את הצופה: לא רק שהם כופים על הצופה קצב קבוע שאינו מאפשר לו להתקדם בקצב שלו, לא רק שהם אינם מאפשרים לו לחקור את הסרט בדומה, הם אפילו לוקחים מהצופה את השליטה בנקודת המבט שאותה משאיר לו התיאטרון. בסרטים כל החוויה מובנית עבור הצופה מראש ולא מאפשרת לו להעריך את היצירה בשום קצב אחר ושום נקודת מבט אחרת מזו שהבמאי הכתיב. אם מסתכלים על נקודות ההשקפה הזו, סרטים הם שונים מכל שאר צורות האמנות ולכן הם לא אמנות ולעולם לא יוכלו להיות אמנות.

טענה קצת טפשית, לא? כן, אבל לא יותר מהטענה של רוג’ט. זו היתה כל המטרה (ואני מן הסתם לא חושב ככה) – להראות שכשממציאים הגדרות אז אפשר לטעון שכל דבר הוא כן/לא אמנות. וזה בדיוק מה שרוג’ר עשה.

אבל למי זה בכלל משנה?
נו, אבל בשורה התחתונה השאלה היא האם לי כגיימר מפריע שאנשים כמו רוג’ר אברט טוענים שמשחקים הם לא אמנות? רוג’ר בעצמו תוהה למה הגיימרים כל כך מעוניינים שמשחקים יוכרו בתור צורת אמנות. האם כל מה שאנחנו רוצים זה ההכרה שאיתה תגיע גם היכולת להגיד לאנשים “אני לא מתעסק בשטויות, אני מתעסק באמנות”?

אז התשובה היא לא (לפחות במקרה שלי). אני תמיד אשמח לראות את התחום הזה הופך ליותר פופולארי (במיוחד כאן בישראל), אבל לא את ההכרה של מבקר סרטים כזה או אחר בכך שמשחקים הם אמנות אני מחפש – אני כבר יודע מספיק טוב בעצמי שהם כן.
לא כל משחק כמובן נתפס בעיני בתור אמנות, כמו שלא כל סרט, ספר או מאכל נתפס בעיני כיצירת אמנות. הרוב המוחלט הוא פשוט סוג של בידור, ורק מיעוט מהמשחקים באמת גורמים לך לראות אותם באור אחר.

הדבר שכן מפריע לי (ואני בטוח שגם לרבים אחרים שהגיבו) הוא רק העובדה שמגיע מישהו מעולם שונה לחלוטין, ומחליט שהוא יודע יותר טוב מכולם בלי שיש לו מושג על מה הוא מדבר. אני בטוח באותה המידה שלרוג’ר עצמו היתה יכולה להפריע הטענה שלי לפיה סרטים לא יכולים להיות אמנות, במיוחד במידה והיתה מבוססת על רקע אפסי עם עולם הקולנוע ועל שלל טעויות שהייתי מציין לגבי סרטים שמעולם לא יצא לי לראות.

אבל השאלה היותר מעניינת היא לא למה לגיימרים כל כך חשוב התיוג הזה של משחקים בתור אמנות, אלא למה כל כך חשוב לרוג’ר עצמו  שמשחקים לא יתוייגו כיצירות אמנות? זה נראה חשוב עד כדי כך מבחינתו שהוא טורח להקדיש לא מעט טורים מהשנים האחרונות לניסיון להסביר למה אף אדם שחי כיום לא יזכה לראות משחקים בתור יצירות אמנות.

אז אני לא יודע האם רוג’ר יעשה לעצמו טובה בשנים שנותרו לו לחיות וישחק בBraid כדי להבין איפה הוא טעה, אבל אולי משחק קצר יגרום לו לשאול את עצמו האם הוא היה משנה את מה שכתב במידה והיה יכול להחזיר את הזמן לאחור.
אבל אם כבר Braid – זו הזדמנות נהדרת להמליץ (שוב) על המשחק הנהדר הזה בלי קשר לרוג’ר, בלי קשר לאמנות, ובלי קשר לשניצלים. בתאבון.