עשור של גיימינג: חלק ראשון

נעזוב את ההקדמה ונגיע לתכלס. אני לא הראשון ולא האחרון שמריץ את הרוטינה הזו של בחירות העשור, וזה נושא שבטח נטחן לא מעט באתרי אינטרנט בתקופה האחרונה (כנראה שיותר מסתם סיכומי שנה). "העולם על פי אינטל הזכירו" בעצמם כל מיני סיכומי שנה ועשור וכך גם הבלוג של המשחקיה, ואני רק אוסיף למדורה את 12 הבחירות המוצלחות של Gamasutra שמלא במשחקים ראויים (אבל דווקא לא מכיל בדיוק את הבחירות האישיות שלי).

אז הנה רשימת עשר המשחקים שעשו לי את העשור + שני אזכורי בונוס בבחירה שהתגלתה כמאד לא פשוטה עבורי, והם מובאים כאן לא לפי מיקום אלא רק לפי סדר כרונולוגי של תאריכי היציאה שלהם. אני לא אתחיל לפאר, לשבח ולסקור את ההיסטוריה של כל משחק כי זה לא יגמר וזה מרגיש קצת בנאלי. כדי לתת מבט יותר אישי, אני פשוט אשתדל לספר אנקדוטה קטנה שלי ממנו ולמה היא גרמה לי לבחור דווקא בו.

נתחיל בחלק א’ שהוא למעשה המחצית הראשונה של העשור. הנה הבחירות שלי לשנים 2000-2004:

1. Diablo 2

שנת יציאה: 2000
מפתחת: Blizzard

הסיטואציה: צה”ל. אינתיפדת אל אקצה. אני חוזר לבסיס מלילה לבן שבו ליוויתי את כמה כתבי טלוויזיה לא כל כך שפויים מNBC (סוג של War Junkies) שהחליטו להצטרף לגדס”ר הבדואי לשהיה קצרה במוצב טרמית שברצועת עזה  – כנראה המוצב הכי מופגז בתולדות צה”ל ושהבופור ילך לחפש את החברים שלו.
אז מה עושים אחרי לילה לבן כזה במוצב שממנו ממשיכים לשבת בבסיס? הולכים להתקלח ולישון. אבל אז אתה מגלה שמי שנשאר איתך שבת הצליח לשים את היד שלו על שני מקרנים ולחבר אליהם שני מחשבים עם שני עותקים של דיאבלו 2.
להתראות מקלחת, להתראות מזרן צבאי מסריח, שלום מרתון דיאבלו 2 שכולל עינים אדומות וכאבי פרקים ביד. אני מגלה פתאום לא משנה כמה המשחק הזה כיף וממכר שמשחקים בו לבד, וכמה בליזארד בנו שילוב נהדר וממכר בין סיפור למשחקיות שגורמים לך לחזור למשחק שוב בשביל לפתח עוד יותר את הדמות שלך ולמצוא עוד כל מיני חפצים נדירים (משהו שנראה שאף משחק תואם דיאבלו לא הצליח לחקות כמו שצריך עד היום) – הכל מתגמד כשאתה משחק במשחק הזה יחד עם עוד חבר יחד על שני מסכי ענק.

2. Dead or Alive 2

שנת יציאה: 2000
מפתחת: Team Ninja

הסיטואציה: בית. קרובי משפחה מחו”ל הביאו לא מזמן מתנה לאחי הקטן את הקונסולה (הכושלת באופן מצער) של סגה, שדווקא הוציאה בחייה הקצרים כמה מהמשחקים היותר טובים בעשור הזה.
הכותר הנחשב ביותר לקונסולה שעד היום זוכה לאחד מציוני הביקורות הגבוהים הוא משחק מכות שנקרא Soul Calibur. אבל אני מתפנה לשחק בו רק אחרי ששיחקתי במשחק מכות אחר: DOA2 שאמנם יצא שנה אחריו אבל הגיע אלי באותה תקופה.
ואחרי DOA 2 לא הצלחתי כל כך לחזור לSoul Calibur, ולא אל משחקי מכות אחרים שאהבתי קודם כמו Street Fighter 2, מורטל קומבט, טקן 3 ואחרים. Dead or Alive 2 פשוט זז כל כך חלק, נראה כל כך מרשים, ומציע כל כך הרבה יותר שפשוט לא היה בשביל מה לחזור. המשחקים הישנים יותר הרגישו ארכאיים ליד השליטה הכל כך חלקה של המשחק הזה בקצב של 60 פריימים בשניה.
הבעיה היא שזה לא נגמר במשחקים ישנים יותר: שיחקתי לא מזמן גם בטקן 6 ובStreet Fighter 4, ומסתבר שגם 9 שנים מאוחר יותר אני לא רואה סיבה לחזור אלי כי זה נראה לי ששום דבר לא השתנה. אולי אני בדעת מיעוט, אבל DOA 2 שינה בשבילי את התפיסה של הזאנר.
יותר מזה, המשחק הפך למשחק מסיבות אולטימטיבי אצלי ואצל החברים שלי: גם בזכות היכולת שלו לתמוך בקרבות זוגות עם 4 שלטים, וגם בגלל העובדה שבניגוד להרבה משחקים אחרים שבנויים על עיקרון של שינון קומבואים אפקטיבי וניתוח מכות שמשאירות אותך חשוף הכי פחות זמן, DOA עובד על עיקרון פשוט לכאורה אבל מוצלח של אבן-נייר-ומספריים שלפיו לכל מכה יש מכה אחרת שיכולה להתגבר עליה, בלי שזה יצריך יכולת תזמון עילאית. זה לא רק הופך את המשחק להרבה יותר ארגסיבי ופחות מגננתי, אלא גם מאפשר לשחקנים חדשים יחסית להיכנס אליו בקלות ולהביס יריבים עם הרבה זמן משחק (או סתם כאלו שמועכים כפתורים) במידה והם לומדים לקרוא אותם נכון מצד אחד ולבלף קצת בעצמם מצד שני. מבחינתי זה פשוט הפוקר של משחקי המכות: לא מסובך ללימוד, אבל מאד תחרותי ומתגמל.

3. Heroes of Might & Magic 4

שנת יציאה: 2002
מפתחת: New World Computing

הסיטואציה: עוד קרב שגרתי שמתחיל ככיבוש טירה פשוט אמור להסתיים מהר, אבל מתגלה כמסובך בהרבה כשהגיבורים של האויב מגלים שימוש יצירתי בקסמי היפנוט, זימון, וטלפורטציה שהופכים את הקרב למשהו מאד לא צפוי. קרוב ל-30 דקות מאוחר יותר אני מרגיש מותש, ורק בזכות שילוב מוצלח של כמה טקטיקות וקצת מזל (ובמשחק הזה גם מזל הוא טקטיקה) אני יוצא מהקרב הזה בשן ועין, אבל מנצח.
Heroes of Might & Magic 4 הוא אולי המשחק ברשימה הזו שיראה לאנשים הכי מוטל בספק לתואר “משחק עשור”, גם כי הוא לא זכה לביקורות מרשימות, וגם היה קורבן להצלחה של הסדרה עצמה ולקבוצת המעריצים הגדולה שהעדיפה להישאר עם המשחק הקודם בסדרה. המשחק נופל לדעתי קורבן לבעיה הקלאסית של התעשייה הזו: מצד אחד תמיד מתלוננים על משחקים שלא מחדשים כלום על קודמיהם, אבל מצד שני ברגע שמגיע משחק שעושה שינוי מהותי מידי בכללים, הסיכויים הם שהקהל הביתי שלך יתקשה לבצע את הצעד הדרמטי (והכואב מבחינתו) כדי לעבור למשחק מתקדם יותר. זה מציב את השחקן שהשקיע שעות במשחק בשורה אחת עם שחקנים מתחילים שרק נכנסו לסדרה – ואצל גיימרים הדבר גובל כמעט בהשפלה פומבית.
אם היה צדק, המשחק לדעתי היה זוכה ליותר הערכה מצד השחקנים עצמם. Heroes IV שינה כמעט את כל המערכת שלמדנו להכיר בשלושת המשחקים הקודמים מהיסוד אבל הוא הצליח לעשות את זה טוב ולהביא משהו משופר: הוא למד ממשחקים אחרים כמו Age of Wonders ו-Warlords, שינה את הנוסחה, הוסיף קצת אלמנטים של RPG, ולראשונה באמת התמקד יותר בגיבורים עצמם – מה שמלכתחילה היה אמור להיות המהות של משחק שנושא את השם Heroes.
אז אולי יש הרבה מעריצים של Heroes III שמלאים בתלונות על כך ששינו להם את המשחק, אבל אני נאלץ לחלוק עליהם. וזה לא שגיליתי את הסדרה פתאום: להיפך, אני כנראה יותר ותיק בסדרה מהרוב המוחלט של האנשים. שרפתי עליה שעות על גבי שעות עוד לפני שהיא היתה ספין אוף של Might & Magic אלא משחק קטן בשם Kings Bounty לפני 20 שנה, המשכתי למשחקי Heroes הראשונים עם סשנים של hot seat עם קבוצת חברים שנמשכו ימים שלמים בתקופת החופש הגדול, ובסוף שרפתי גם שעות על Heroes 3 עם עורך המפות שלו שאיפשר כמות אינסופית של אתגרים חדשים.
אבל המשחק הרביעי בסדרה הוא זה שלקח אותה מבחינתי עוד יותר קדימה, ולא פחד לשנות. עד היום הוא מרגיש לי כמו המשחק עם מערכת הקרבות הטקטיים הכי עמוקה ומוצלחת שיצא לי לשחק אי פעם (וזה לא שDragon Age עושה לי חיים קלים בקטע הזה). על זה, ועל כל השעות ששרפתי איתו בעקבות זה, מגיע לו להיכנס לרשימה.

4. Grand Theft Auto: Vice City

שנת יציאה: 2002
מפתחת: Rockstar

הסיטואציה: שיעור כלשהו באוניברסיטה שלא כל כך זכור לי ומתחיל לשעמם. אני מביט לכיוון אחד המושבים בכיתה ומגלה מישהו שמפעיל את המשחק על הלפטופ שלו. רבע שעה מאוחר יותר אנחנו מצטופפים מסביב כדי להעביר את הזמן בשיעור בניסיון למצוא כל מיני קפיצות בלתי אפשריות עם האופנוע. פתאום השיעור נגמר, אבל אנחנו ממש לא יוצאים להפסקה.
אמנם יצא לי לסיים את שני משחקי הGTA הראשונים, אבל דווקא את המעבר המהפכני לתלת מימד של הסדרה עם GTA 3 שדי הגדיר את זאנר משחקי הSandbox קצת “פיספסתי” בהתחלה, פשוט כי לא יצא לי לשחק בו מעבר לסיבוב קצר של בלאגן וירי תוך כדי בריחה משוטרים. ובלי להתמקד בעלילה, אתה לא מבין כמה המשחקים האלו גדולים באמת.
אז גם את Vice City התחלתי לשחק בתורות על הלפטופ של החבר. אבל משם זה המשיך מהר מאד למחשב שלי, שם הבנתי פתאום שבשביל לפתוח במשחק עוד קצת מקומות לקפוץ בהם, אני צריך להתקדם בעלילה. ומה אתם יודעים? פתאום אני מגלה למשחק יש עלילה מטורפת: מהטובות ומהמושקעות שיצא לי להתקל בהן במשחקי מחשב. רוקסטאר פשוט הרימו הפקה הוליוודית שמושפעת מכל סרטי הזאנר ולבנות דמויות מעניינות שאי אפשר לשכוח, אבל הצליחו לשמור בכל זאת על הסאטירה המושחזת על כל מה שדפוק בארה”ב ובעולם. המשחק הזה באמת השאיר אותי פעור פה, והצליח לגרום לי לחזור אליו גם הרבה אחרי שסיימתי את העלילה.
כמובן שהשלמתי ישר אחר כך את GTA 3 ובהמשך גם את San Andreas כשגם הוא הגיע, אבל למרות ששניהם מצויינים הם עדיין לדעתי לא מוצלחים כמו Vice City, בלי להיכנס עכשיו לסיבות. את GTA IV שכבר קניתי בהזמנה מוקדמת קצת קשה לי להשוות כי בכל זאת עבר מאז דור ואיתו גם עלו הציפיות בצורה פנומנלית, אבל נסכם בזה שהוא לא נופל לדעתי מVice City (שעכשיו בטח יהיה לי קשה לחזור אליו) אבל נותן משהו שונה בלי להרוס את הנוסחא. רוקסטאר פשוט יודעים לעשות ניסים עם המשחקים שלהם כל פעם מחדש: The Lost & The Damned כבר אצלי על הX360 וברשימת הTo-Do שלי, ואני בטוח שגם פה הם לא יאכזבו.

5. Star Wars: Knights of hte Old Republic

שנת יציאה: 2003
מפתחת: Bioware

הסיטואציה: יש את התשובה של האנדרואיד HK-47 לשאלה “מה זו אהבה” שתפסה אותי לא מוכן וקרעה אותי מצחוק, יש את הויכוחים האינסופיים עם דמויות משנה כמו באסטילה וג’ולי בינגו שפשוט מרגישים אמיתיים, אבל מן הסתם הבחירה תלך לאירוע המכונן באמצע המשחק שמכיל אולי את הטוויסט הכי מפתיע שיצא לי להיתקל בו במשחק כלשהו. המשחק כל כך מוצלח, שגם 6 שנים אחרי היציאה שלו חבל לי לספיילר אותו למישהו כאן בטעות. פשוט תשחקו במשחק אם עוד לא עשיתם את זה.
על השאלה “מהו המשחק הכי טוב של Bioware” אפשר להתווכח שעות: ואני מניח שהבחירות היותר מסורתיות במשחק העשור יהיו כנראה בBaldurs Gate 2 בגלל הסקאלה והגיימפליי היותר המאתגר, או אולי בMass Effect בגלל היקום המפורט שBioware בנו שם מאפס. אבל מבחינתי Knights of the old Republic עדיין נמצא במקום הראשון, והוא יצר אצלי את האימפקט הכי גדול: לא רק שהוא הצליח לגרום לי לסמפט את היקום של Star Wars (משהו שגם משחקים כמו Jedi Knight ו-Tie Fighter לא הצליחו לעשות), אלא שהוא גם הצליח לגרום לי להתלבט לא מעט על בחירות דיאלוג שעשיתי בו – בחירות שבאמת הרגישו כאילו הן משפיעות על מהלך העלילה, הרבה יותר מבכל משחק אחר שלהם. הדיבוב המצויין, התסריט, דמויות משנה שמכילות יותר אופי מדמויות ראשיות במשחקים אחרים: הכל במשחק הזה היה כל כך מלוטש שזה גורם לך לא לרצות לעזוב אותו עד שתסיים (מה שלקח לי למעלה מ-30 שעות), ואז לחשוב אילו בחירות תבצע בפעם הבאה שתשחק בו.
ומה שיותר מעניין הוא באמת איך המשחק נפרס בפני בפעם השניה – כשאני כבר מכיר את הטוויסט ואת מה שהולך לקרות. ורק אז אני שם לב כמה רמזים היו פזורים כל הזמן לאורך המשחק, ופתאום אני רואה איך העובדה שאני מבצע בחירות שונות ומטייל ביקום המשחק בסדר שונה פתאום גם פותחים לי סיפור שונה. לשחק במשחק הזה פעמיים מרגיש כמו לשחק בשני משחקים שונים – רק יותר טוב.

6. Halo 2

שנת יציאה: 2004
מפתחת: Bungie

הסיטואציה: חופש פסח. אני ועוד שלושה חברים בתקופה של לימודים/אחרי צבא וכדומה עוברים בסלון ורואים את האח הקטן שלי משחק במשחק בקונסולת הXbox שלו (הדרימקאסט הלכה בינתיים), מעיפים מבט או שניים, וממלמלים לעצמנו We’re getting to old for this shit, מריצים קצת צחוקים על Duke Nukem ועל איך שהקלאסיקות בזאנר כבר לא יחזרו. הרי בשביל משחקי FPS יש מחשב עם שליטה יותר נורמלית, ובשביל חוויה של משחק מרהיב ויזואלית יש את Half Life2 , לא?
שלוש שעות מאוחר יותר אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים מול מסך מפוצל יורים אחד על השני עם כל מיני רובים שאפילו אין לנו מושג איך קוראים להם. זה לא יאמן כמה שהשליטה האינטואיטיבית של המשחק מוצלחת יותר מכל משחק אחר ששיחקנו בו ואיך אפילו אנשים שמעולם לא החזיקו שלט ביד מצליחים לקלוט את העיניינים ולצבור הריגות. חבר נוסף קופץ לראות מה קורה איתנו וכשהוא מגלה אותנו יושבים במקום להתארגן לצאת לפאב שתכננו עליו קודם הוא מתחיל להטיף כמו קצין מורעל: “מה נסגר אתכם? אתם מתכננים לשבת פה עכשיו בסלון ולשחק כמו ילדים במקום לצאת לפאב ולזיין? אם מחברים את הגילאים שלכם יחד זה כבר עובר את המאה, אז אתם לא חושבים שהגזמתם?”
עוד שלוש מאוחר יותר אנחנו עדיין שם, והחבר ממשיך להטיף כמצופה מקצין מורעל. אבל הפעם הטקסט קצת שונה: “למה אתם לא מתפקדים כצוות? תחפו עלי כשאני יוצא לכיוון הדגל! חתירה למגע! שמישהו יתאפס על עצמו ויציב מארב ארטישוק!”. את היום הזה כמו שאתם מנחשים סגרנו בשעה חמש לפנות בוקר. את הערב שלמחרת כבר התחלנו עם 2 קונסולות, 2 טלוויזיות, 8 שלטים וכבל רשת. גילינו את עולם המולטיפלייר של היילו.
אז בעצם גם את היילו גיליתי באיחור של משחק: גם פה יצא לי לראות עוד את הפורט המאוחר של המשחק הקודם לPC ולא להתלהב יותר מידי מחצי שלב שיצא לי לשחק בו במסדרון שהרגיש אינסופי (בדיעבד הבנתי איך נפלתי על החלק הכי פחות מוצלח של המשחק). “זה מה שבעלי הXBOX מתלהבים ממנו!?” שאלתי ביהירות טיפוסית של שחקן FPS על הPC, ונטשתי אותו מהר.
רק אחרי הרבה שעות מולטיפלייר בהיילו 2 נזכרתי שיש לו גם קמפיין סינגל פלייר והחלטתי לשחק בו קצת כדי להשתפשף. אבל בגלל שבאתי בלי רקע מהמשחק הקודם כל הקמפיין הרגיש לי בהתחלה קצת מבולבל ומסובך. בשביל להבין את העלילה כמו שצריך הייתי צריך להתחיל שוב מהמשחק הראשון, ואז לחזור לשחק במשחק השני פעם שניה. אז בעצם גיליתי כמה דברים מעניינים:
1) להיילו יש גם סיפור! ואחד מאד מוצלח שעובד בכמה רמות. זו לא רק הגרנדיוזיות של אופרת החלל, אלא דברים שיש מתחת: כולל כמה תפניות מפתיעות ודברים שאפשר לפספס בפעם הראשונה.
2) לשחק את כל הקמפיין בקו-אופ זה דבר כל כך מגניב שפותח כל כך הרבה אופציות חדשות לטקטיקה במשחק. את הפוטנציאל למשחק משותף אני עוד זוכר ממשחקי רשת של Doom, אז למה משחקים אחרים בזאנר לא טורחים לעשות את זה?
3) בניגוד לרוב המשחקים שבריצה השניה מאבדים מהקסם שלהם כי אתה מכיר את השטיקים ומצליח לראות מבעד לעשן ומראות, היילו 2 רק משתפר ופתאום אתה רואה דברים כמו הבינה המלאכותית הכל כך מוצלחת של האויבים במשחק וכמה היא תורמת בשביל להעשיר את החוויה. הזכרתי קודם את Half Life 2 שגם בו שיחקתי שוב בפעם השניה באותה התקופה בערך. אבל לצערי אני נאלץ להגיד עליו רק את ההפך והסיבוב השני עליו הוריד לי הרבה מאד מהקסם שהיה שם בפעם הראשונה. אם בסיבוב הראשון חשבתי שהיילו 2 לא מתקרב אליו, בסיבוב השני הבנתי כמה זה רחוק מלהיות המצב.

אז אם בעולם היילו הראשון עשה מהפכה, את המהפכה האישית אצלי עשה רק המשחק השני בסדרה: הוא הראה לי בפעם הראשונה שבתור אחד שתמיד ראה את עצמו קודם כל כPC Gamer, הקונסולה שלי היא לא רק משהו נלווה אלא לפעמים יכולה להיות תחליף רציני ולנצח את הPC גם במגרש הביתי שלו. היה אמנם קשה לי להסכים ולעכל את זה בהתחלה, אבל היום אני כבר Believer רציני. היילו 2 הוא אולי המשחק הכי ראוי בשביל לסגור את המחצית הראשונה של הרשימה שלי, ואת החצי השני נשתדל להעלות בהקדם.