לבן בעיניים, ירוק בריאות – רקוויאם לWestwood

למרות עומס הזמן מאד רציתי להשתדל ולעדכן את הבלוג הזה לפחות פעם בשבוע, אבל לפעמים יש דברים שפשוט שואבים ממך את כל הזמן הפנוי – כמו שבוע סקי למשל (ושבוע מילואים ישר אחריו, שרק חיזק את התחושות שלי מהפוסט הקודם על צה”ל).

בתור גיימר כבד, יש מעט מאד דברים שאני נהנה מהם יותר (ומתלונן שלא יוצא לי לעשות מהם יותר), וסקי הוא כנראה הראשון שבהם. ולא פלא: כל ספורט שמצריך ממך גם להתנתק מהעולם לשבוע שלם, גם למצוא אנשים אחרים שיצטרפו אליך (זה פשוט יותר כיף לגלוש יחד), וגם תקציב שיכל לאפשר לך לקנות מחשב חדש שמריץ את Crysis על הגדרות מקסימליות כמו שצריך – הוא ספורט די תובעני.

אני מניח שקשה להסביר את זה למי שלא התנסה, אבל עבור רוב מי שכן התנסה והתמכר הניצוץ הלבן הזה בעיניים תמיד ידלק ברגע שהוא ישמע על סיפור סקי כלשהו ממישהו אחר (וכנ”ל לגבי סנובורד, כל אחד פשוט מפתח את ההעדפה שלו למשטח שעליו הוא מעדיף לשים את הרגליים). זה סוג של ספורט אני מניח, אבל בניגוד לרוב סוגי הספורט גלישה היא לא משחק תחרותי עם חוקים מוסדרים או אפילו מסלולים מוסדרים (בשביל זה המציאו את הoff-piste) אלא פשוט אתה, המדרון וקו האופק: תגיע לאן שרק תרצה. אם סקי היה זאנר של משחק, אני מניח שהוא פשוט היה עונה להגדרה "סנדבוקס”.

אבל אם לחזור למציאות, בדיוק בשבוע שבו יצאתי לסקי הגיע המשחק Command & Conquer 4, המשחק המסכם בסאגת משחקים מיתולוגית שהתחילה לפני עשור וחצי חברת Westwood ז”ל. ולצערי הרב זה היה פשוט עצוב לקרוא את הביקורות הקוטלות ברובן ולשאול את עצמך מה לעזאזל קרה למשחק המוביל מהחברה הקטנה והחדשנית הזו שבזמנו נחשבה למובילה של שוק משחקי הPC. אז היום אנחנו פה בשביל הסיפור הזה.

רק עוד כמה מילים על סקי לפני שעוברים לWestwood…
אחרי שבוע של סקי התחלתי לשאול את עצמי מה באמת קרה לזאנר הזה בדור האחרון: משחקי הסקי והסנובורד כיכבו עוד משנות ה-80 אצל החברות שהפכו למפיצות הגדולות של ימינו: המשחק הפשוט Skiing של אקטיוויז’ן  שיצא עוד על האטארי והמשחק Ski or Die של EA שבעצם היה חלק מפרנצייז משחקי ספורט אקסטרים שסימנו אותה עוד לפני ימי FIFA ומאדן בתור חברה מובילה למשחקי ספורט.

תחייה מחודשת קיבלו משחקי הסקי והסנובורד בתחילת שנות ה-2000 אחרי שיצאו מספר משחקים לאולמות הארקייד שכללו כבר גרפיקה תלת מימדית מרשימה לזמנה ומשטח עמידה דמוי סקי/סנובורד הרבה לפני שלWii היה את הBalance Board. בתקופה הזו יצאה גם הPS2 ואיתה המשחק SSX (גם הוא מבית EA) שנחשב אולי למשחק ההשקה המוצלח ביותר של הקונסולה הזו ומשחק הסנובורד המוצלח ביותר באופן כללי, וההמשכים הרבים שלו הגיעו גם לקונסולות האחרות. גם לנינטנדו ולמיקרוסופט בתורן היו מותגים חזקים כמו 1080 ו-Amped בהתאמה ונראה שלזאנר הזה הולך לא רע לצד משחקי ספורט אקסטרים אחרים.

אבל בדור הזה משהו קרה: EA די גדעה את סדרת SSX אחרי שפנתה עם משחק אחד (SSX Blur) לקהל הWii, מיקרוסופט מכרה את המפתחת של Amped ל2K שהוציאו עוד משחק השקה אחד לXbox 360 (שהרגיש קצת כמו משחק דור קודם) לפני שסגרו את המפתחת והקפיאו את המותג, ונינטנדו לא הוציאה עוד משחק בסדרת 1080. משחקים אחרים גם הלכו לכיוון קהל הWii כמו Shaun White Snowboarding (שיצא גם לקונסולות אחרות, אבל עליהן הוא אפילו פחות מוצלח מבגרסת הWii). על משחקי ספורט אולימפיים כמו ונקובר 2010 עדיף בכלל לא לדבר. פנינה אולי יחידה בשנים האחרונות היה המשחק Stoked שגרסת הBig Air Edition שלו זכתה לביקורות חיוביות (אחרי שתיקנה הרבה כשלים מהמשחק המקורי שהופץ רק בגרסה אירופאית. אבל זה משחק “קטן” יחסית שנמכר בתקציב budget ומגיע ממפתחת אנונימית שלא באמת יכלה להרשות לעצמה להתפרע איתו ועם החומרה.

וזה חבל, כי עם פיתוח נכון החומרה של הדור הנוכחי אפשר לעשות דברים שלא היו אפשריים בעבר בזאנר הזה. כבר בדור הקודם משחקי SSX האחרונים עברו למשחק שהיה יותר סנדבוקס באווירה שלו, ואפשר לך לעבור ממקום למקום בצורה יחסית חופשית ולהתחרות בכל מיני תחרויות בקצב שלך. עם קצת השקעה בטכנולוגיה של הדור הזה, קצת אפשרויות מולטיפלייר נחמדות (אונליין ועם חברים על הספה בסלון), וקצת אלמנטים “חברתיים” – הזאנר הזה יכול להחזיר לאנשים את הלבן בעיניים לאורך רוב השנה שבה הם לא נמצאים על המדרון בשלג. ובמדינה חמה כמו שלנו זו מצווה.

ובחזרה לעולם הטיבריום
Westwood היתה בשנות ה-90 אחת מהמפתחות שהובילו את תעשיית משחקי הPC. עוד לפני כן היא הוציאה את סדרת משחקי התפקידים Eye of the Beholder שביססה אותה כמפתחת מובילה, ו-Dune 2 שהוציאה ב-92 נחשב כנראה לחלוץ המוכר ביותר של זאנר משחקי האסטרטגיה בזמן אמת (למרות שראוי לציין שהיו מספר משחקים שהקדימו אותו בזאנר, כולל משחק BattleTech של Westwood עצמה). במהלך שנות ה-90 היא היתה אחראית למספר רב של משחקים בזאנרים שונים: משחקי התפקידים בסדרת Lands of Lore ו-Nox, משחקי ההרפתקאות בסדרת קירנדיה ו-Blade Runner ואפילו משחקי פלטפורמה כמו The Lion King של דיסני (בתקופה שבה כנראה השקיעו במשחקים מבוססי סרטים).

אבל את תהילת העולם שלה קנתה Westwood עם יציאת משחק האסטרטגיה Command & Conquer בשנת 95. המשחק ליטש את היסודות של Dune 2, הציג קמפיין אפי עם עולם מד”בי שמצד אחד היה מאד מושקע ומצד שני הכיל סיפור לא לקח את עצמו ברצינות יתרה אפילו לרגע, הכניס אלמנט מולטיפלייר משמעותי, שילב לחימה בין שני צדדים שונים אבל מאוזנים, סאונדטרק מרשים, ותיבל את הכל בקטעי וידאו קאמפיים שנראו קצת כמו B-Movie מוצלח יחד עם קטעי CGI שהיו מהמרשימים באותה התקופה – מחלקת האנימציה של ווסטווד בזמנו יכלה לגרום אפילו לזו של בליזארד להיראות פחות טוב לפעמים. בכלל: עצם העובדה ששתי החברות נגעו בזאנרים דומים ויצרו משחקים מדהימים בכל זאנר שבו נגעו גררה אולי את אחת ממלחמות הפאנבויז הראשונות של עידן האינטרנט. זה הופך את הסיפור של Westwood לאפילו יותר עצוב כשרואים לאיזו הצלחה אדירה בליזארד עצמה הגיעה רק בגלל שהיא עברה במסלול קצת שונה).

סדרת Command & Conquer, יחד עם הספין אוף Red Alert שהגיע שנה מאוחר יותר (שבכלל התחיל כPrequel, אבל בגלל ההצלחה הכבירה התפתח למותג עצמאי ביקום אלטרנטיבי משלו) יצרו כמה מהאייקונים היותר מוכרים של עולם המשחקים: GDI, Brotherhood of NOD, קיין (השחקן ג’ו קוקן שגם ביים את סצינות המעבר במשחקים הראשונים ונשאר הדמות המזוהה ביותר של הסדרה גם במשחקים האחרונים), EVA, טנק הממותה, טניה, יורי, המוזיקה האייקונית של פרנק קלפסקי (בדגש על Hell March) ורבים אחרים.

זיכרון מתוק
בשבילי הסדרה בכלל היתה אבן דרך. זה היה אולי המשחק הראשון ששמעתי עליו הרבה לפני שיצא וידעתי שאני חייב להשיג, ולמרות שקניתי אותו במחיר די מופקע של מעל 200 ש”ח (לא מעט במונחים של 95) ברגע שהכנסתי אותו לכונן הבנתי שהוא שווה כל שקל. אפילו ההתקנה שלו היתה מושקעת! (מלווה בקול של EVA)

מעבר לשעות שהשקעתי בקמפיין של המשחק, זה היה אחד המשחקים הראשונים (אחרי Warcraft, דום וRise of the Triad) שיצא לי לשחק במולטיפלייר עם כבל רופף שחיבר בין שני מחשבים ביתיים ולשרוף עליו שעות רבות נוספות. ובהמשך זה גם היה המשחק הראשון שבו שרפתי עוד שעות על התעסקות עם מודינג, בניית מפות ופריצה לקרביים של המשחק כדי להבין איך אפשר לשנות אות – תהליך לא פשוט לאור העובדה שWestwood מאד הקשו בכל מיני אמצעים על מי שניסה לפענח את קוד המשחק שלהם ובאופן כללי לא באו בגישה חיובית מידי למודרים שרצו לבנות בעצמם שלבים למשחק (חוסר הבנה של תחילת עידן האינטרנט כנראה, בשילוב עם העובדה שWestwood עצמה היתה מהחברות הראשונות שמכרו חבילות הרחבה למשחקים שלהן וכנראה חששו קצת מתחרות עם שפע התוכן החינמי שיכלו להציע המעריצים עצמם באינטרנט).

בהיבט הזה Command & Conquer ואחריו Red Alert היו חוויה מבחינתי. אמנם התעסקתי בצורה חובבנית גם עם קבצי WAD של דום, ועם תוכנות מובנות לעריכת מפות של Warcraft 2 ושל Heroes of Might & Magic. אבל להיות חלק מהקהילה שעבדה יחד על פענוח האפשרויות השונות, לגלוש בפורומים שונים ולנהל דיונים על המשחק ולאן אפשר לקחת אותו, וליצור עם עוד אנשים למשחק חוקים חדשים, צבאות חדשים, שלבים חדשים ומצבי משחק חדשים. עד היום אני שמח לגגל מידי פעם ולראות שבמקום כזה או אחר במעמקי האינטרנט קבורים שלבי משחק ומפות שיצרתי, או מדריכי בניית שלבים שתרמתי לכתיבתם. כל אלו היו חתיכת חוויה לילד בגיל חטיבת ביניים, שלא לדבר על השתתפות פעילה בגרסאות בטא פתוחה למולטיפלייר של משחקים אחרים של החברה – שבמהלך אחד מהם יצא לי אפילו לנצח את ברט ספארי, המייסד של החברה. כבוד.

להימחץ תחת המגף
הסיפור בעולם המשחק של C&C מבוסס על המשאב הדימיוני טיבריום (Tiberium), מטאוריט שנמצא לראשונה ליד נהר הטיבר שבאיטליה ומכאן קיבל את שמו. הוא זה שמניע את הכלכלה של המשחק, אבל גם זה שגורם להרעלה והרס איטי ומתמשך של העולם. ומאחר ואני לא יכול להימנע מלהיגרר לאנלוגיות צ’יזיות במיוחד, אז אני אטרח לציין שבדומה לטיבריום מארץ המגף, גם המוות האיטי של המותג ושל Westwood עצמה נגרם תחת המגף הכבד של Electronic Arts – שמצד אחד סיפקה את הכסף לפיתוח אבל מצד שני גם הרעילה לאט לאט את המפתחת עצמה.

המשחקים הראשונים בסדרה (C&C עצמו ו-Red Alert) בכלל יצאו תחת המטריה של המפיצה Virgin Interactive (ז”ל), אבל בהמשך חוזה ההפצה עבר לEA שהספיקה לקנות את Westwood עוד לפני יציאת המשחק השני בסדרה Tiberian Sun. באותה תקופה Westwood לבדה שלטה ב-5% משוק משחקי הPC, וEA רכשה אותה בסכום של מעל 122 מיליון דולר.

בהתבוננות מהצד ובנימה אישית לחלוטין, זה הרגיש כאילו המשחקים הבאים שיצאו לא היו נוראיים, אבל גם לא מוצלחים או מחדשים כמו המשחקים הראשונים. זה היה נראה כאילו EA דוחקת להוציא עוד ועוד משחקים, ולחלוב את הפרה היקרה שהם רכשו. המשחקים קצת איבדו כיוון והתעסקו יותר מידי בניהול יחידות בודדות במקום באסטרטגיה באמת, הסיפור לקח את עצמו פתאום יותר מידי ברצינות בניגוד מוחלט לעלילה שלו  שהפכה ליותר מופרכת, וEA התחילו להכניס פתאום שחקנים מפורסמים לקטעי הוידאו שאמורים היו להיות משהו קליל (ועוד על חשבון אנימציית הCGI שנדחפה הצידה), והדגש במשחק עבר יותר ויותר מהקמפיין עצמו לזירת המולטיפלייר בניסיון להתחרות בהצלחה הפנמומנלית של סטארקרפט כמשחק תחרותי.

ההתדרדרות המשיכה לאט לאט גם עם Red Alert 2 ששבר את יקום המשחק לשני עולמות מקבילים, עם ספינאופים כמו Renegade שהיה משחק FPS בכלל ועם המשחק C&C: Generals שבכלל לא היה קשור ליקום המשחק אלא רק השתמש בשם שלו. Generals בעצם גם סימן את המעבר של EA להתמקד בC&C בתור ספורט תחרותי על חשבון משחק עלילתי וגם את המוות של Westwood עצמה כחברת בת, שפורקה והוטמעה לתוך EA עצמה בסטודיו בלוס אנג’לס שהיה אחראי למשחק עצמו. חלק מהפליטים של Westwood עצמה (שבמקור בכלל ישבה בלאס וגאס) הקימו בעצמם סטודיו אחר תחת השם Petroglyph Games, ועברו לפתח משחקי אסטרטגיה אחרים כמו Empire at War ו-Universe at War.

C&C 3 ו-Red Alert 3 יצאו רק מספר שנים מאוחר יותר, והמשיכו את המגמה של EA להפוך את הסדרה לספורט אלקטרוני שמבוסס בעיקר על המולטיפלייר שלו, לוקח את הניגודים בין הרצינות לשטויות לכיוון יותר קיצוני, מכיל יותר שחקנים יותר מפורסמים עם משחק ציז’י ופחות CGI – ובעצם הפכו לאט לאט למשהו אחר שבכל זאת מנסה לקרוץ למעריצים הותיקים כדי למכור להם גם משהו. רק קיין עצמו והטיבריום נשארו אלמותיים.

EA היא חברה עסקית ואחת מהגדולות והידועות ביכולת שלהן לבלוע ולפעמים להרוס חברות קטנות, וקצת מטופש יהיה לכעוס עליה או על כל חברה אחרת, כי להן מן הסתם זה עולה יותר. נקודת האור היא שבזמן האחרון נראה שלפחות חלק מהחברות התחילו להתעורר ולהבין שהטמעה ומחיקת תרבות ארגונית של חברה קטנה שנרכשת היא במקרים רבים תהליך הרסני, ורובת משתדלות כבר לא לעשות את זה יותר (אם נדלג לרגע על הסכסוך האחרון של Activision ו-Infinity Ward. אולי נקדיש לזה פוסט נפרד בעתיד).

ומה עכשיו?
כמו שאמרתי, הביקורות הלא מחמיאות של C&C4,  בצירוף העובדה שהמשחק הפך למשחק אונליין בלבד כנראה לא יעודדו אותי אפילו לנסות אותו. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי הוא שהמפתחים החליטו לנעול את עץ הטכנולוגיה של המשחק, ולאפשר לך לפתוח אותו לאט לאט רק אחרי שעות מרובות של משחק וצבירת ניסיון – בדומה למה שהולך במולטיפלייר של Modern Warfare. אבל איך בדיוק הם חשבו שמשהו ש(אולי) עובד כפיצ’ר צדדי במשחק FPS יעבוד גם במשחק אסטרטגיה שבו עץ הטכנולוגיה הוא הדבר הכי מרכזי. אני צריך עכשיו לשרוף עשרות שעות משחק רק בשביל לצבור ניסיון כדי שתהיה לי האפשרות לבנות את אותן היחידות שהיריב שלי יכול לבנות? רק התוספת ההזויה הזו נראית לי כמו game-breaker מבחינתי.

אז C&C 4 מסיים את הסדרה (שבכלל היתה מתוכננת להיות טרילוגיה) ולמרות הביקורות הלא מוצלחות אני מניח שזה לא באמת יהיה הסוף של עולם המשחק הזה. המותג הזה כבר חדר לתרבות הפופולארית וחזק מידי בשביל למות.

כמה בדיוק הוא חדר לתרבות הפופולארית? את זה גילה לי הקליפ החדש של ליידי גאגא וביונסה Telephone. באופן כללי אני לא כל כך סובל את השיר עצמו שהספיקו כבר לטחון לא מעט ברדיו, ואפילו לא בטוח אם הגאגא הזאתי היא באמת אישה, או אולי איזשהי בדיחה סוטה של סשה בראון כהן על חשבון כולנו.

אבל הקליפ זה סיפור אחר. כמו שתמיד אהבתי לצפות בטריילרים, תמיד אהבתי גם את האמביציות של במאי קליפים קצרים לקחת שיר (מוצלח או לא כל כך מוצלח), ולנסות לדחוף פנימה סיפור עלילתי עם הפקה מושקעת. הייפ וויליאמס היה הראשון שזכור לי עם California Love של טופאק והקליפ המושפע כל כך ממקס הזועם, או שאולי הקדים אותו מישהו אחר?

לא משנה, בחזרה להווה ולקליפ של ליידי גאגא: קליפ כמעט אפילפטי של תשע וחצי דקות, שרובן בכלל נטולות מוזיקה (למרבה המזל) וכוללות השפעות כבדות מתלמה ולואיז, אוז (או כל סדרת/סרט כלא אחרים לבחירתכם) וטרנטינו. הרבה טרנטינו. אפילו את הPussywagon שביאטריס קידו “משאילה” בKill Bill הכניסו לקליפ.

ואיפשהו בין כל הקריצות התרבותיות האלו, חדי העין יבחינו שבדקה ה7:05 גאגא מכילה איזשהו סנדביץ מורעל או משהו כזה. מרכיבי המתכון? לצד רעל עכברים, מטה-ציאניד (רעל בדיוני מהעולם של Dune), וFex-M3 (רעל בדיוני מהעולם של Star Wars) מכבבת במתכון כוס של Tiberium. צריך להיות חנון די רציני בשביל לבחור להזכיר בשורה אחת דווקא את הרעלים האלו, וכנראה שהבמאי או התסריטאי של הקליפ אכן היו כאלו. אבל בסופו של דבר מדובר בקליפ שדוחס לתוכו אולי את שתי מלכות הפופ של העידן הנוכחי, ואת האזכור אולי הכי מיינסטרימי של C&C עד היום אנחנו זוכים לקבל יחד עם גדולים ומפורסמים ממנו. בסופו של דבר זה שיר פופ וקליפ שמדבר אולי לקהל הרחב ביותר (ולמכנה המשותף הנמוך ביותר?), ככה שאולי בפעם הבאה שרשתות טלוויזיה יתלוננו שילדים מנסים להכין משקה רעיל ממרכיבים דימיוניים, הם גם יזהירו את כולנו לא לערבב טיבריום במשקאות שלנו – אם שותים לא נוהגים וכל זה.

Kane Lives