עשור של גיימינג: חלק שני

אז אחרי ההקדמה ואחרי החלק הראשון, מגיעה המחצית השניה של העשור והמשחקים שנותרו בה עם עוד בחירות קשות. התחושה שלי אולי לא מדוייקת, אבל ההרגשה הכללית היא שככל שעוברות השנים לא רק שיש לי פחות ופחות זמן לשחק בפועל, אלא שגם כמות המשחקים (או לפחות המשחקים האטרקטיביים) שיוצאת גדלה משנה לשנה במקביל, ככה שאפילו המשחקים שאני משחק בהם בפועל לא תמיד מקבלים את תשומת הלב שהייתי רוצה. שמתי לב לזה פתאום כשהתלבטתי בין המשחקים שרציתי לשים ברשימה, ואז נזכרתי שהבטחתי לחזור לחלקם כבר לפני שנים ועוד לא יצא לי לעשות את זה.

טוב, אולי בעשור הבא נתפנה לזה. בינתיים, הנה המשחקים שסוגרים את רשימת העשור שלי:

7. Sid Meier’s Civilization IV:

שנת יציאה: 2005
מפתחת: Firaxis

הסיטואציה: אחרי ההתקנה ראשונית אני מפעיל את המשחק ומגלה את המוזיקה הנפלאה שלו שבאמת השקיעו בה מעל ומעבר. אני מתחיל ישר משחק חדש, ושוב פעם מגלה את המחווה לסצינת הפתיחה מCivilization הראשון, רק שהפעם גם יש דובר. אז אחרי עוד רגע של נוסטלגיה המשחק סוף סוף מתחיל ואני מקבל את תמונת ההתחלה שראיתי כל כך הרבה פעמים בעבר אבל עם טוויסט קטן: סוף סוף זה בתלת מימד, ולא סתם תלת מימד אלא כזה שמאפשר לי לעשות zoom in וzoom out ממספר בודד של משבצות ועד לתמונה רחבה של כדור הארץ הדמיוני שבו נמצא המשחק. פה הם כבר קנו אותי
היום זה אמנם נשמע כמו משהו טריוויאלי כשכולם מכירים את Google Earth, אבל בשנת 2005 זה היה משהו מרשים שהרגיש מאד חדש ומאד אינטואיטיבי. כמה שעות טובות מאוחר יותר אני מוצא את עצמי ממלמל באמצע הלילה “רק עוד תור אחד” כמו שרק הסדרה הזו יודעת לגרום לך להתמכר.
אז את הרומן שלי עם סדרת Civilization התחלתי עוד בתחילת שנות ה-90 עם המשחק הראשון שעל כל סיבוב בו שרפתי שעות אם לא ימים רצופים. המשכתי עם כל משחק בסדרה, וגם עם משחקי “צד” כמו אלפא סנטאורי, Colonization ו-Master of Magic. ולמרות שבכל משחק היו דברים שאהבתי יותר ואהבתי פחות בהשוואה לאחרים, אין לי ספק שהמשחק הרביעי בסדרה (שהמפתח הראשי שלה הוא כבר לא סיד מאייר, והשם שלו נשאר בעיקר בגלל שהוא כבר הפך לסוג של מותג) הוא אכן השיא של הסדרה ומבחינתי גם של משחקי זאנר ה4X ואולי של משחקי האסטרטגיה באופן כללי גם נכון להיום. אני לא יודע כמה מהר זה הולך להשתנות בזמן הקרוב, כי אחרי המשחק הזה המפתחת החליטה ללכת לכיוונים אחרים כמו Civilization Revolution לקונסולות (שהיה נחמד, אבל חסר את האפיות והנפח של גרסת הPC) ועכשיו לכיוון גרסת Facebook.
אז לאחרונה קניתי את החבילה המלאה של המשחק (כולל כל ההרחבות שלו שעוד לא יצא לי להתנסות בהן) במבצע בSteam. זה היה קצת מסובך כי משום מה 2K לא רוצים שישראלים יקנו את המשחקים שלהם בSteam וכנראה מעדיפים שהם יורידו אותם בצורה פיראטית, אבל בסוף זה עבד. יש לי הרגשה שגם בעשור הבא המשחק הזה ילווה אותי.

8. The Elder Scrolls IV: Oblivion

שנת יציאה: 2006
מפתחת: Bethesda

הסיטואציה: אני מסיים את שלב הטוטוריאל המייגע במשחק שמתחיל ממש גרוע, ובו זאן לוק פיקארד מבלבל לי בשכל על כמה חשוב שאני אמסור את השרשרת שלו למישהו ואצא דרך ביוב מלא בעכברושים משעממים שצריך להרוג.
אחת מסצינות הפתיחה הפחות מוצלחות, ללא כל ספק. אבל אז אני יוצא בפעם הראשונה מהביוב ורואה פתאום את העולם שפרוס מולי. סתם תמונה מהמשחק פשוט עושה לו עוול כי כמה טוב שהיא לא תיראה, היא לא תצליח לייצר אצל אף אחד את התחושה של להסתובב בצורה חופשית בתוך העולם העצום הזה. אפילו סרטונים יכולים במקרה הטוב לתת רק טעימה מהחוויה האמיתית. לראות את זה בפעם הראשונה היה פשוט מדהים אפילו על מחשב מקרטע – ולראות את זה בפעם השניה על מחשב הרבה יותר חזק כבר הרגיש כמו משהו חדש לחלוטין.
המפתחים של בטשדה יצרו פה עולם יוצא דופן בגודל שלו, בכמות התוכן שלו, בתחושת חופש הפעולה שהוא מקנה לך ובתשומת הלב לפרטים הקטנים. אמנם רוקסטאר ידעו לעשות עבודה נפלאה עם שחזור של ערים כמו ניו יורק במשחקי GTA, אבל כאן קיבלנו עולם דמיוני בסדר גודל הרבה יותר גדול שפשוט שואב אותך פנימה כמו שסרטים כנראה לא יוכלו לעשות אף פעם.
הריצה הראשונה שלי על המשחק לקחה מעל מאה שעות לפי הסטטסיטיקה. היא כללה שיטוט חופשי בעולם והתמקדות בכל מיני משימות צד עם סיפורים שהרגישו לי אפילו יותר מוצלחים מהעלילה הראשית של המשחק (ועלילות ראשיות רבות אחרות). שיחקתי בעבר גם בMorrowind שהיה המשחק הקודם בסדרה ואפילו פחות “הוביל” אותך ונתן לך תחושה של עולם גדול ופתוח – אבל כנראה שזה גם עניין של טכנולוגיה שעדיין היתה חסרה, כי הוא לא הצליח לייצר אצלי את אותה התחושה של Oblivion ומשהו תמיד הרגיש חסר בעולם שלו. בOblivion זה כבר הבשיל והגיע בדיוק למה שתמיד רציתי לראות במשחק.
Oblivion הראה שאפשר לעשות משחקי תפקידים בעולם Sandbox פתוח לחלוטין, ועדיין לגרום להם להיראות יותר טוב ממשחקי יריות בגוף ראשון במסדרונות צרים, בלי להתפשר על שום דבר אחר: הארכיטקטורה שלגמרי שונה בין עיר לעיר במשחק, הAI היחודי שנותן לדמוית במשחק חיים משלהן בלי שום אירוע מתוסרט מראש (יצא לי כבר לראות דמויות בצד הדרך שניסו לצוד חיות בשביל אוכל ובסוף נלחמו אחת בשניה), הLore של העולם שמכיל דברים כמו ההיסטוריה שלו או הדת שלו, מערכת פיתוח דמויות יחודית ושונה מרוב מוחלט של המשחקים האחרים והמון דברים אחרים שהפכו את Oilvion מבחינתי לחוויה בלתי נשכחת. אם הייתי צריך לבחור רק משחק אחד שמראה איך ההתקדמות של הטכנולוגיה השפיעה עלינו בשנים האחרונות, זה ללא ספק היה זה.

9. Bioshock

שנת יציאה: 2007
מפתחת: Irrational Games

הסיטואציה: הסצינה המפורסמת במשחק עם הטוויסט העלילתי של אנדרו ראיין, שעשתה מבחינתי משהו שלא עשה אף משחק אחר מעולם. אני לא אכנס פה לספויילרים, ורק אגיד בשלב הזה של החיים אמנם למדתי כבר ממשחקים אחרים לצפות לטוויסטים והייתי מראש קצת יותר מוכן (ואפילו הרמזים במשחק עזרו לי להבין חלק מהתמונה). אבל הצורה שבה הסצינה המזעזעת הזו מוצגת מולך, והצורה שבה השליטה נלקחת ממך פתאום (כמו בHalf Life, גם כאן המשחק מוצג תמיד מפרספקטיבת השחקן בלי סצינות מעבר שלא מאפשרות לך לפעול בחופשיות), פשוט לא אפשרה לי להאמין שככה הסצינה הזו חייבת להסתיים. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שיצאתי מהשוק, היה לטעון שמירה קודמת ולחזור לסצינה הזו בתקווה לנסות איכשהו להשפיע על התוצאה הסופית.
זה לא עבד כמובן: ביושוק לימד אותי באותו הרגע שיעור חשוב על משחקים ועל אשליות, וזו כנראה הסיבה ספציפית שבגללה המשחק הזה העלה מחדש את הדיון הישן על “משחקים כיצירות אמנות”.
היו כמובן עוד דברים מוצלחים במשחק הזה: החל מסגנון הארט דקו המדהים שלו, הדיסוטופיה שבה העיר התת ימית נמצאת, ההתכתבויות עם הפילוסופיה של איין ראנד, אווירת המתח-אימה, הפתיחות של הגיימפליי ומגוון האפשרויות שיש לך בכל רגע נתון לפעול (כב”לפעול” הכוונה היא בעיקר לצורות יצירתיות לחיסול אוייבים), והאויבים השונים בדגש על הביג דאדיז כמובן.
היו גם הרבה דברים לא מוצלחים לדעתי במשחק: חוסר האיזון בנשקים שלו, הבטחות שלא מומשו לגבי אינטיליגנציה מלאכותית, מיני-גיימס מעיקים, והקטע עם הליטל סיסטרס שאין לו בתכלס שום השפעה על המשחק.
אבל יש משהו אחד שאי אפשר לערער עליו: הסצינה הזו עם אנדרו ראיין. אם עדיין לא עשיתם את זה, אז כדאי שתואילו בטובכם לשחק עכשיו במשחק.

10. Gears of War 2

שנת יציאה: 2008
מפתחת: Epic

הסיטואציה: (אני לא מחשיב את זה כספויילר אמיתי מאחר שאין לזה השפעה אמיתית על הסיפור של המשחק, אבל אם אתם קטנוניים בקטע הזה עדיף שתעצרו כאן)
מתישהו באמצע המשחק שכולו הוא סוג של אקשן over the top בלי מעצורים אנחנו מגלים תולעת ענקית שנקראת Riftworm, אבל במקום שאנחנו נחסל אותה היא כמעט מחסלת אותנו בביס אחד. ואז, בשלב שהוא סוג של מחווה נוסטלגית גם לפינוקיו וגם ליונה הנביא אנחנו צריכים למצוא את הדרך החוצה מהתולעת הזו. ההבדל המרכזי הוא שלפינוקיו וליונה לא היה Lancer בשביל לנסר את העורקים הראשיים של הלוויתן – בשלב שהוא כנראה אחד מהביזארים שיצא לי לחוות בהיסטוריית המשחקים שלי. אבל הוא בהחלט יצר את תחושת ה”וואו!” הראויה.
הבחירה דווקא בגירס 2 היא בחירה קשה יחסית. המשחק הראשון זכה להרבה מאד שבחים ודי הגדיר מחדש את זאנר משחקי הפעולה בגוף שלישי עם מערכת תפיסת המחסות שלו, ועם שלל רעיונות אחרים שהוא שילב לתוך המשחק. אבל לי גירס הראשון הרגיש קצת חלש, במיוחד בקטע העלילתי (שהיתה בפשטות “צאו למשימת ההתאבדות הזו ושימו את הפצצה בבסיס של האויב”) ומשהו בו היה פשוט חסר.
כשEPIC הכריזו על המשחק השני בסדרה הוא הוגדר בפשטות “Bigger, badder and more badass”. הכרזה לא פשוטה בהתחשב בזה שלאף אחד לא היה ברור איך אפשר להפוך משחק שבו משחקים צוות חיילים מלאי טסטוסטרון עם מסור חשמלי על הנשק לMore badass.
אבל גירס 2 סיפק את הסחורה: הוא הצליח לקחת את המשחק הראשון קדימה בכל אספקט קיים והיווה דוגמא מופתית לאיך עושים משחק המשך ראוי שפשוט מתעלה על המשחק הקודם שנחשב כשלעצמו אחד מהמשחקים הטובים. אני מניח שאם הייתי משחק בהם כבר, אולי הייתי בוחר במקומו את Uncharted 2 או את Assassins Creed 2 שלפי הביקורות מיישמים בדיוק את העיקרון הזה בצורה אולי אפילו יותר מוצלחת. יכולתי אולי גם לבחור את Modern Warfare שמראה גם הוא איך רעיונות חדשים למשחקי המשך יכולים יכולות לקחת אותו לשיאים חדשים (ותאמינו לי שהבחירה ביניהם היתה קשה). כל המשחקים האלו נכנסים לקטגוריה של “המשכים הרבה יותר מראויים”, ובתעשיה שבה פעם המשכים נחשבו לאקט קפיטליסטי חזירי שמנסה להוציא קצת כסף מהזיכיון באמצעות משחקי המשך מזורזים שלא עומדים בסטנדרטים של המקור, הכיוון הזה בהחלט מבורך.
אבל בסופו של דבר לא בחרתי בגירס 2 רק בגלל שהוא יותר טוב מהמקור, אבל גם בגלל הכיוון העלילתי של המשחק. הוא לוקח סיפור ודמויות, שבהתחלה יכלו להיחשב בטעות לקריקטורות, לכיוונים חדשים ויותר מורכבים. גם אם הדמות של השחקן עצמו לא בדיוק מתפתחת כל המשחק, מה שקורה במהלך העלילה לדמויות המשנה כן מראה על מורכבות, וזה לפעמים גם לא פשוט לצפייה. פה אני דווקא לא אכנס לספויילרים, אבל כתבה של Destructoid על “גירס, פינוקיו וגבריות” מפרטת על הנושאים האלו קצת יותר.
גירס 2 גם לוקח את המשחק הטקטי לכיוונים מעניינים חדשים עם עוד תוספות ונשקים כמו מגנים ניידים, מגנים אנושיים, רימונים מסוגים חדשים והמון דברים אחרים. במולטיפלייר תחרותי קבוצתי גירס 2 הוא לדעתי אחד המשחקים היותר מעניינים וטקטיים שיש, והוא בהחלט שונה מרוב המשחקים התחרותיים האחרים (בעיקר בגלל שרובם הם בגוף ראשון, אבל לא רק).
וכל זה בלי מילה על הHorde Mode: מצב co-op שגירס 2 בערך המציא מחדש שבו גלים אינסופיים של אויבים תוקפים את קבוצת השחקנים ומאז ראינו בשלל משחקים אחרים. אם גירס 1 הפך לפופולארית את מערכת המחסות, וגירס 2 הפך לפופולארי את מצב הHorde, כל מה שצריך עכשיו זה לחכות ולראות איזו מהפכה יעשה המשחק השלישי בסדרה.

אזכור של כבוד: Braid

שנת יציאה: 2008
מפתח: Jonathan Blow

הסיטואציה: אני באמצע העולם הראשון במשחק שנראה כמו פארודיה מלנכולית על העולם של סופר מריו עם משחקיות פלטפורמה סטנדרטית, ובו צריך לאוסף חלקי פאזלים ואז להרכיב אותם. יש חתיכת פאזל על פלטפורמה רחוקה שאני לא מצליח לקפוץ אליה – ואז אני פתאום קולט: בשביל לפתור את הפאזל אני צריך להשתמש בפאזל. עד שלא רואים את זה בעיניים אי אפשר להבין כמה גאונית החידה הזו.
וזו רק ההתחלה. ברייד הוא משחק פאזלים קטן מיוצר עצמאי שיצא לXBLA בתג מחיר של 15$ ובהמשך גם לפלטפורמות אחרות. הוא משלב סיפור מדהים ששזור בעולמות השונים של המשחק (אבל ניתן לדלג עליו לחלוטין) שמתחבר רק בסוף של המשחק (שהוא בעצם ההתחלה). הקונספט של המשחק הוא שליטה בזמן, ובכל עולם משחק מגלים מניפולציות חדשות וחוקיות חדש שצריך להבין בשביל לפתור את הפאזלים שלו. הפאזלים לא פשוטים, אבל מוצלחים ובאמת גורמים לך לחשוב, כשהסיכוי לעבור אותם סתם באמצעות ניסוי וטעיה כמו בהרבה משחקים אחרים הוא קלוש. המשחק הזה הוא לא רק משחק הפאזלים המוצלח ביותר ששיחקתי (לדעתי הוא אפילו מצליח לבייש משחקים טובים בזאנר כמו Portal וWorld of Goo) אלא אחד מהמשחקים הכי טובים ששיחקתי בהם נקודה. הוא מתעלה גם על משחקים גדולים במחיר מלא עם הפקות ענק של עשרות מיליוני דולרים, והוא מבחינתי ההוכחה שסצינת משחקי האינדי הקטנים וסצינת משחקי ההורדה לא נמצאים רק בעולם סגור משלהם, אלא יכולים להתחרות ואפילו לנצח כשמציבים אותם מול הענקים הגדולים של התעשייה.

אזכור של בושה: משחקי MMO.

יש הרבה משחקים שלא שיחקתי בהם, אבל כנראה ההחמצה הכי גדולה שלי בעשור האחרון היא משחקי MMO. לא שיחקתי לא בWorld of Warcraft, לא בGuild Wars, ולא באף משחק “אמיתי” בזאנר.
אני לא יודע למה בדיוק לא באמת שיחקתי בהם: אולי זה בגלל שמראש פחדתי שזה יצור אצלי התמכרות בלתי אפשרית אחרי ששמעתי על סיפורים מWOW והמחויבות שהוא יוצר, אולי זה בגלל שכשניסיתי כל מיני גרסאות הדגמה של משחקים כמו EVE פשוט לא הצלחתי להתחיל את המשחק מעבר למסכים ההתחלתיים, ואולי זה בעצם בגלל שמשחקים שדווקא הימרתי עליהם והשתתפתי בבטא שלהם כמו Mythos (שהיה נהדר) ו-Ballerium (שלא היה כל כך נהדר) פשוט קרסו ולא הצליחו לצאת לאוויר העולם… כנראה שC&C Sole Survivor שעוד השתתפתי בגרסאות מוקדמות של הבטא שלו בעשור הקודם היה צריך לסמן לי שאני פשוט מביא מזל רע למשחקים שאני משתתף בבטא שלהם.
ואולי זה פשוא האופי שלי והצורה שבה אני מעדיף לשחק: משחקי RPG גדולים ואפיים אני מעדיף לשחק בקצב שלי ובסשנים ארוכים שאני יכול לעצור כשנראה לי, בעוד במשחקי מולטיפלייר אני מעדיף סשנים קצרים שלא מצריכים מחויבות, ואת אלו יש לי בעיקר במשחקים בזאנרים אחרים.
דבר אחד אני יודע: בעשור הקרוב הולך לצאת המשחק The Old Republic, ומי שזוכר את האזכור שלי של Knights of the Old Republic ברשימה הזו מבין שהמצב כנראה הולך להשתנות מאד בקרוב. אם הוא יעמוד בהבטחות של המפתחים, אני לא אתפלא לראות אותו בסיכום העשור הבא.
ועד אז: שיהיה אחלה עשור. את המשחקים הכי טובים לדעתכם שהשמטתי (חלקם בחוסר ברירה) אתם מוזמנים לציין כמובן בתגובות.