ביושוק 2, סוציאליזם ופשרות

ביושוק היה כזכור אחד ממשחקי העשור שלי – חוויה יחודית ומאד מומלצת. אמנם לא הספקתי לשחק עדיין במשחק השני (זה בתכנון), אבל כן הספקתי לקרוא ראיון עם המפתחים שהעלה מבחינתי נקודה מעניינת ששווה לדבר עליה:

"What we had to do is compromise to what the strengths and weaknesses of each platform are," said Hogarth. "The main goal we set out with at the beginning is that we wanted the experience to basically be identical on all three platforms."

"We dont wanna reward anyone for owning a particular platform or punish anyone for owning a different one.  It's the same game for all three platforms, and yeah, it was tricky to get it that way."

הראיון הזה דיבר על משהו שלפעמים מטאטאים מתחת לשטיח: בחירות עיצוביות של מפתחי משחקים שיוצאים למספר פלטפורמות, ובגלל מגבלות של קונסולה אחת נאלצים לעשות פשרות גם על קונסולה אחרת – נקודה מאד רגישה ב”מלחמת הקונסולות” של הדור הזה. ועל זה נדבר היום.

Bioshock הראשון היה משחק שהתכתב עם תפיסת האובג’טיביזם של הפילוסופית איין ראנד: פילוסופיה קיצונית שיכולה לגרום לאלו שמחשיבים עצמם כימין קפיטליסטי להחוויר, ומתמקדת בחופש כמעט מוחלט של הפרט ובחוסר התלות במדינות.
באחד הספרים של ראנד שנקרא “מרד הנפילים” (ובאנגלית Atlas Shrugged) מסופר על תרחיש דמיוני בו העולם הופך קומוניסטי וארה”ב מתדרדרת גם היא לדיסטופיה לאחר שהאנשים היוצרים עוזבים אותה למקום לא ידוע שבו לא יכבלו את היצירה שלהם. בביושוק, מתואר כביכול מקום חופשי שכזה ( שיצר אדם בשם אנדו ראיין) אשר אליו מגיעים כל אותם יוצרים, ואיך יישום הפילוסופיה הקיצונית של ראנד הופך גם את העולם הזה לדיסטופיה מתפרקת, במשהו שנראה קצת כמו ביקורת על הגישה של ראנד עצמה (רק שבפועל המשחק “מפספס” את עיקרי הפילוסופיה הזו ומתאים אותה לצרכי העלילה).

אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן
מה שבכלל באתי לדבר עליו היום הוא הציטוט ממפתחי ביושוק 2 (שהם אגב לא אותם המפתחים של המשחק הראשון, אלא חלק סטודיו אחר בבעלות אותה מפיצה):
בדור הנוכחי הרבה מאד דברים השתנו בתעשיית המשחקים, כמו למשל העליה בגודל הפרוייקטים ובהתאמה גם בתקציב הפיתוח שלהם. מפתחים שהבינו שבשביל למכור יותר ולהרוויח, עדיף להם לפתח את המשחקים שלהם לכמה שיותר פלטפורמות שונות כדי לפנות לבסיס צרכנים גדול יותר. אם בעבר סדרות משחקים שלמות היו בלעדיות לקונסולה מסויימת מסיבות כאלו או אחרות, בשנים האחרונות הדבר הפך להרבה פחות נפוץ (למעט אולי בWii שמציעה צורת שליטה יעודית מצד אחד, ומכילה חומרה מיושנת יחסית מצד שני – מה שמקשה על המעבר בין משחקים אליה וממנה) ורוב המפתחים לא יחמיצו נתח גדול מהשוק הפוטנציאלי שלהם, אלא אם כן משלמים להם על זה מספיק בשביל לפצות אותם על ההפסד הפוטנציאלי.

הדבר כמובן משנה את חוקי המשחק: בעבר קונסולה (גם המחשב האישי נכנס למשוואה כאן) נמדדה בעיקר לפי כמות המשחקים האקסלוסיביים שלה, ואם משחק מסוים היה אקלוסיבי לPC, לXbox או לPlaystation 2 זה היה מבחינת הצרכנים עוד סיבה לבחור דווקא בה ולא בקונסולה אחרת. הדור הזה השאלה היא קצת אחרת: לא רק איזה משחק ניתן לשחק על איזו קונסולה, אלא גם איזה משחק עדיף לשחק על קונסולה אחת ולא על קונסולה אחרת.
את המהלך הזה קידמה כנראה בעיקר סוני: עם השקת הPS3 היא הבטיחה מפלצת מולטימדיה שתשאיר את הXbox 360 מאחור מבחינת ביצועים (נינטנדו בחרה גם ככה להישאר מאחור עם הWii), והתמקדה בבניית באז סביב דברים כמו הקונסולה עצמה, מעבד הCell, כונן הBluray ופורמט הFullHD 1080P.

הבטחות לחוד ומציאות לחוד
בסופו של דבר טריקים של שיווק אפשר למשוך רק זמן מסויים, ובשלב כלשהו צריך להציג קבלות – ופה סוני קצת פישלו:
– מעבד הCell התגלה כיחסית שקול למעבד הXenon שמניע את הXbox 360, בעיקר בגלל שIBM מכרה למיקרוסופט חלק ניכר מהידע הנרכש מפיתוח טכנולוגיית הCell עם סוני.
– כונן הבלוריי בעל הנפח הגבוה משמעותית מהDVD התגלה כבעל קצב העברת נתונים נמוך יותר, מה שגרם לכך שמשחקים רבים על הPS3 חייבו התקנה לכונן הקשיח.
– במקביל הסתבר שצוואר הבקבוק בקונסולות הוא בעיקר כרטיס המסך, ובמקרה של שתי הקונסולות כרטיס המסך לא מאפשר להריץ משחקים “גדולים” עם רמת פירוט גבוהה ברזולוציית FullHD של 1080P ולפעמים אפילו לא ברזולציית 720P – המפתחים מעדיפים להשקיע את משאבי הגרפיקה והזיכרון (המוגבלים) בדברים אחרים שתורמים יותר למראה הכללי של המשחק.

ככל שהוסיפו לצאת יותר משחקי “מולטי-פלטפורם” לPS3 ולX360 במקביל (ובמקרים רבים גם לPC), התחילו להתעורר יותר ויותר דיונים ומחלוקות על הגרסה העדיפה של המשחק בכל מיני היבטים, ואתרים כמו Eurogamer, Gamespot ו-Gametrailers התחילו לבצע השוואות בין הגרסאות השונות כדי לראות על איזו קונסולה מקבלים תמורה גדולה יותר בכל משחק – השוואות שכמובן היו חבית חומר נפץ להתגוששויות בין הפאנבויז של הקונסולות השונות כמעט כמו ציוני ביקורות של משחקים. הם בעיקר סיפרו תמונה שונה מאד מהתדמית העליונה שסוני רצתה ליצור, וברוב המקרים הסתבר שהמשחקים עדיפים דווקא בגרסת הXbox 360.

היום אגב הדיון עצמו כבר חסר תכלית כשמכניסים את הPC למשוואה: בעבר שתי הקונסולות נחשבו לחוד השנית, אבל מאז עברו כבר מספר שנים ולכן הטכנולוגיה שמריצה את מחשבי הPC כבר הספיקה קצת להתקדם. גם אם PC טוב במונחים של היום יעלה יותר, עדיין יהיה ניתן לקבל ממנו בתאוריה משחקים יותר מרשימים ויזואלית. השאלה היא האם יש למישהו אינטרס לעשות את זה?

מפתחים בין הטיפות
מאחר והקהל הפך פתאום מאד רגיש להבדלים בין הגרסאות השונות, המפתחים הבינו שהם צריכים לשדר מסר ברור. הגיימרים הם עם מאד קולני, כך שגם אם המיעוט הרועש שהדברים האלו באמת מעניינים אותו ירגיש שהוא מקבל מוצר פגום,  הוא עדיין יכול להתלונן על זה וליצור מספיק רעש בשביל להרתיע אחרים ולפגוע בנתח השוק. מה המפתחים יכולים לעשות במקרה הזה?

בקיצון האחד נמצאים מפתחים שמודיעים למקד את המאמצים ופשוט להתעלם מחלק מהשוק: אין להם בדרך כלל את כח האדם והמשאבים לפתח למספר פלטפורמות ולכן הם מתמקדים בלהוציא את המקסימום מפלטפורמה אחת. לפעמים הם יכולים באמת להישאר עם פלטפורמה אחת ולהסתפק בה, אבל במקרה הזה בדרך כלל תצעד פנימה המפיצה ותמצא סטודיו אחר שיעשה את עבודת ההמרה לפלפטורמה אחרת (פורט) כדי בכל זאת לנסות ולמקסם את הרווחים מהמשחק. כאלו הם המפתחים בPlatinum Games שהוציאו לאחרונה את Bayonetta והמפתחים בValve שהוציאו בעבר את The Orange Box: שניים מהמשחקים הטובים שיצאו בדור הזה, אבל בשני המקרים המפתחת עצמה התמקדה רק בXbox 360 והמפיצה דאגה למפתחת אחרת שתעבוד על גרסת הPS3. מאחר והפורטים האלו (כמו רוב הפורטים) פותחו ע”י צוות משני, הם יצאו קצת פחות טוב מהמקור. הדבר יצר לא מעט רעש מצד גיימרים בעלי PS3 ש”האשימו” את המפתחות בעצלנות קראו להחרים את המשחקים משיקולים לא כל כך רציונלים, כי הם התעלמו מהעובדה שאפילו הגרסאות הקצת פחות טובות האלו – הן עדיין מהמשחקים היותר טובים שקיימים על הקונסולה שלהם.

איפשהו בקצה השני של הסקאלה נמצאים המפתחים שמתחייבים להוציא את המיטב מכל הפלטפורמות: כאלו שמודים לפעמים שהם נתקלים על כל קונסולה בבעיות אחרות ומגבלות אחרות בזמן הפיתוח, אבל מבטיחים שבסופו של הפיתוח המשחקים בכל הגרסאות יגיעו למטרת היעד שלהם ויציגו ביצועים דומים. לפעמים הם באמת מצליחים לעמוד בהתחייבות שלהם (Modern Warfare, Burnout Paradise) ולפעמים לא כל כך (GTA IV, Ghostbusters). רוב המפתחים מעדיפים לנקוט בגישה הזו ככל הנראה, מאחר והיא יותר בטוחה ולא תגרום לאף אחד מהצדדים להתעצבן על זה שהוא מקבל את הגרסה הפחות טובה.

וכאן נכנס ביושוק 2…
ברגע של אולי כנות נדירה, מודה האיש מצוות הפיתוח של ביושוק 2 בראיון שמטרות היעד של המפתחים לא באמת מוציאות את המיטב מכל הפלטפורמות. הם מראש רוצים חוויה דומה על כל אחת מהן, ולכן עוד בתחילת פיתוח המשחק הם מכניסים למכלול השיקולים שלהם את המגבלות של כל אחת מהקונסולות ושל המחשב האישי ומתפשרים – זאת מילת המפתח – על משחק שיכוון למכנה המשותף הנמוך של כולם יחד, בלי לנצל יתרונות כאלו או אחרים של אחת הפלטפורמות.

למה הם עושים את זה? מעבר לעובדה שכבר הזכרתי (לא לעצבן אף אחד שהוא מקבל גרסה נחותה), נראה שהמפתחים של ביושוק 2 מתנגדים בעצמם לתפיסה של ראנד: הם לא חושבים שלמישהו מגיע פרס על כך שבחר בקונסולה מסויימת (או שלמישהו מגיע עונש על כך שבחר באחרת) ולכן לא ישקיעו בדברים שקונסולה אחת מאפשרת אבל אחרת לא. ממש גישת “הסוציאליזם של הקונסולות” אם אי פעם היה דבר כזה: המטרה שלהם היא שוויון במבחן התוצאה, לא שוויון בהזדמנויות.

מגיע להם קרדיט על האומץ להגיד בצורה ישירה שהם עשו פשרות בבחירות היעדים שלהם כדי שהמשחק לא ינצל יתרונות של אף אחת מהקונסולות, בעוד רוב המפתחים מעדיפים ליפות את המציאות כאילו הם ינסו לסחוט הכל מהקונסולות בשביל להגיע ליעדים הכל-כך-גבוהים-מראש שהציבו לעצמם.
אבל אני בכל זאת הייתי מעדיף לראות דווקא מפתחים מזן אחר: כאלו שדווקא רוצים להוציא את המיטב מכל אחת מהקונסולות, ולכן יוסיפו למשחק אלמנטים יחודיים בכל אחת מהגרסאות השונות שיהנו מהיתרונות המובנים של כל אחת מהקונסולות, גם אם זה יגרור בסופו של דבר שינויים נדרשים בין שתי הגרסאות כך שכל אחת תוציא מעצמה את המיטב.

מעטים המפתחים שבאמת לקחו צעד מהותי בכיוון. אני יכול לציין למשל את Tecmo שיצרו את Ninja Gaiden 2 ואת Ninja Gaiden Sigma 2: במהותם אותו המשחק, אבל מתבססים על מנועי משחק שונים שפותחו בצורה יעודית לכל אחת מהקונסולות ומנצלים יתרונות אחרים. את המפתחים של The Saboteur (סטודיו שנסגר) התגברו על חיסרון טכני בכרטיס המסך של הPS3 (שאני לא אכנס אליו, אבל אפשר לקרוא על זה כאן) והשתמשו בטכניקה אחרת שלא כל כך נפוצה בעולם המשחקים בשביל להציג תמונה חלקה הרבה יותר מזו שמקבלים בגרסאות הXbox 360 והPC של המשחק. ואת המפתחים של Darksiders השתמשו ככל הנראה בטכניקת דחיסת וידאו יחודית בשביל להציג בגרסת הX360 סרטוני מעבר איכותיים שלא מורגש כמעט ההבדל בינם לבין גרסת הPS3, וזה למרות נפח האחסון הרב יותר שמאפשר כונן הבלוריי בPS3.

האם נראה עוד הרבה דוגמאות כאלו? למעט במקרים מיוחדים – כנראה שלא. ציינתי כבר קודם שהמטרה של רוב מפיצות המשחקים היא הרי למכור כמה שיותר עותקים, וכשגרסה מסויימת של משחק מנצלת יתרונות של פלפטורמה מסויימת עד כדי כך שהיא גורמת להיראות לגרסה אחרת להיראות פחות אטרקטיבית – זה גורם בדרך כלל יותר נזק תקשורתי מתועלת.

ומשהו על מבחן התוצאה:
בזמן שאני כותב את זה, עלתה כבר השוואה ראשונה של ביושוק 2 באחד מאתרי ההשוואות רשת. אם זה מעניין אותכם, אתם מוזמנים לבחון בעצמכם אם המפתחים עמדו ביעד שלהם.

ועוד משהו על פשרות:
המילה המקבילה באנגלית ל”פשרה” היא “Compromise”. באנגלית בריטית המשמעות שלה היא בדרך כלל חיובית ומתארת הגעה לעמק השווה, בעוד אצל האמריקאים המשמעות נתפסת כשלילית יותר ומתארת כניעה לתכתיבים או התפשרות על עקרונות. המפתחים ב2K Marin הם אוסטרלים ולכן הם אולי התכוונו למובן החיובי של פשרה, אבל בכל זאת לפעמים צריך לדעת לבחור את המילים שלך.

ומשהו אחרון על Big sisters:
אני עוד לא יודע עד כמה ביושוק 2 מתכתב גם הוא עם הפילוסופיה של איין ראנד, אבל אני כן יודע שהאויב הראשי במשחק הוא דמות שנקראת Big Sister. אחת הביקורות היותר משתלחות על הספר “מרד הנפילים” (ועל ראנד עצמה) בזמנו נקראה “Big sister is watching you”…