אתמול יצא לי לראות את אווטאר, ואחרי כל הרעש שמסביב לסרט קצת התאכזבתי מהתוצאה. הוא פשוט קצת הרגיש כמו הגרסה התלת-מימדית, עתירת האפקטים, החייזרית והעתידנית לפוקהונטס (או רוקד עם זאבים, או כל אנלוגיה דומה).
אני אתעלם לרגע מהעלילה, מההשוואות להרבה סרטים אחרים, מהפדיחות בתרגום, מהאפקטים (המדהימים), מהתלת מימד, מלכידת התנועה, מהמשחק, מההיסטוריה של ג'יימס קמרון ושאר דברים אחרים שבשבילם יש ביקורות יותר רציניות. אני אתמקד רק בחזון: לתת לצופים לשקוע בעולם דמיוני ומופלא כמו שהם מעולם לא הרגישו בעבר בקולנוע.
אחרי הצפיה בסרט רציתי לכתוב בעצמי כמה התוצאה הסופית יכולה אולי להרשים את הצופה הטיפוסי, החל ממבקרי הקולנוע הכי מפורסמים כמו רוג'ר אברט (אותו אברט שכתב בזמנו שמשחקים הם לא אמנות) ועד לענת טוריסקי מגלובס (מסתבר שגם שם יש ביקורות סרטים) – כולם ממהרים להכתיר מחדש את קמרון בתור מלך העולם. אבל את מי שיצא לו לשקוע בשלל משחקים בעשור האחרון לדעתי העולם של אווטאר ירשים פחות.
למה? כי עם כל הכבוד למראות הכל כך מרהיבים של אווטאר, בעשור האחרון כבר יצא לי לרכב על יצורים מעופפים בPanzer Dragoon Orta, יצא לי להשתתף בקרבות בין לוחמי מארינס לחייזרים בעולמות רחוקים עם נופים מדהימים בHalo, ויצא לי כבר להביא בחייזרית כחולה בMass Effect (אגב, זו לא הפעם הראשונה בהסטוריה של תעשיית המשחקים).
וכל זה בלי להיכנס למשחקים כמו Half Life 2 שבהם כל החווויה היא מגוף ראשון ובלי שום סצינת מעבר שמנתקת אותך מהדמות אפילו רגע אחד. שם אני הייתי זה ששלט באווטאר ורואה את כל המשחק דרך העיניים שלו, מההתחלה ועד לסוף.
אז רציתי לכתוב – אבל אני כנראה אוותר על זה. למה? כי תוך כדי השיטוטים בכתיבה, גיליתי שבDestructoid כבר הספיקו לעשות את זה לפני בכתבה הנפלאה Why Avatar didn't change anything for gamers, ולהגיד בדיוק את מה שרציתי להגיד, בצורה הכל כך יחודית וזורקת זין על כולם שלהם. לא נותר לי אלא להסכים עם השורה התחתונה: אווטאר פשוט מנסה לעשות את מה שמשחקים כבר עושים היום יותר טוב ממנו.
אז במקום לכתוב את מה שאנשים אחרים כבר כתבו לפני, אני אתמקד במה שמראש רציתי לעשות:
זו נראית לי בדיוק נקודת הזמן הנכונה להסתכל על העשור שחלף, וזה זמן טוב לציין את עשרת המשחקים הנבחרים שלי באופן אישי מהעשור הזה (משהו שלא יהיה פשוט לבחור בכלל). אני מניח שלא כולם יהיו המשחקים הכי טובים, הכי משפיעים והכי מוצלחים שיש (אחרי הכל לא שיחקתי אפילו בחלק קטן מכל המשחקים שיצאו בעשור הזה). אבל אלו כן המשחקים שנפלו לידיים שלי במקום הנכון ובזמן הנכון ועשו את העשור הזה מאד מוצלח לדעתי, ובמקרה של כל אחד מהם אני אשתדל להסביר גם מה בדיוק גרם לי לבחור בו.
רק שאת הבחירות עצמן אני מניח שנשאיר לפוסט החגיגי הבא. בינתיים אני יכול רק להמליץ על הסרט (כן. הסרט הוא אמנם לא משחק, וגם לא הסרט הטוב של השנה, אבל הוא עדיין מומלץ. במיוחד אם אתם רוצים לראות לאן כנראה עולם הסרטים הולך להתקדם בעשור הקרוב).
גם אני מאד נהנתי. פשוט יש משחקים טובים שבהם טשטוש הגבולות פשוט היה יותר טוב בגלל היתרון שיש למדיום הזה. לא כל המשחקים כמובן עושים את זה, אבל יש כאלו שכן, ולכן אווטאר לא חידש לי כל כך דווקא במקום שבו כל הביקורות אמרו שהוא עושה יופי של עבודה.
אני מניח שגם אתה תוכל למנות לפחות כמה משחקים שהצליחו לשאוב אותך יותר פנימה, לא?
תראה, אני לא יודע מה הביקורות אומרות על הסרט. אני רק יודע שאני מאוד נהניתי. וחלק גדול מהסיבה שנהניתי היא שקמרון בנה עולם מדהים, שמצד אחד הוא מאוד פנטסטי, ומצד שני מאוד אמין. למעשה, זו הסיבה שבגללה טשטוש הגבולות הנ"ל כל כך מוצלח, ושבגללה התלת-מימד של הסרט משיג כזה אפקט (יותר קל "להשאב" לסרט בצורה הזו). ויכולת בניית העולם הזו, למעשה, היא יכולת שגם משחקים צריכים להפגין… ולא תמיד עושים את זה בהצלחה כמו שעשו את זה ב- Avatar.
אני דווקא חושב שאנחנו מסכימים, ואולי פשוט לא הבהרתי את עצמי כמו שצריך:
שתי צורות המדיה האלו אכן שונות. יש דברים שסרטים עושים הרבה יותר טוב ממשחקים, ומשחקים לא יצליחו לעשות אף פעם. משחקים הרי לא יצליחו אף פעם להוביל את השחקן בדיוק במסלול שהבמאי בחר, כי המשמעות של זה היא אבדן האינטראקטיביות (ואז זה כבר לא יהיה משחק).
הבעיה לדעתי היא לא עם Destructoid שאומרים "פחח, אנחנו יכולים לעשות את זה יותר טוב" (או שלפחות זו לא הבעיה העיקרית) וגם לא עם זה שהסרט מנסה להציג חוויה שבסופו של דבר משחקים כבר עושים יותר טוב (בדיוק כמו שלמשחקים מותר לנסות ולשכלל את טכניקת הליפסינקינג שלהם למרות שסרטים עושים את זה יותר טוב). הבעיה שלי בעקבות הצפייה היא רק עם ההתלהבות של הביקורות מהסרט, ועם כל המרקטינג מסביב לו: אמנם הסרט טוב והכל, אבל כשאתה קורא את הביקורות עצמן אתה אומר לעצמך "רגע, *זה* הדבר שהלהיב אותכם בסרט וגורם לו לדעתכם להתעלות על כל הסרטים שיצאו לפניו? הלו, מתי בפעם האחרונה שיחקתם במשחק וידאו?".
אז אני יכול להבין את ההתלהבות מההתקדמות הטכנולוגית של לכידת הפנים, או התלת מימד (שסוף סוף נראה כמו תלת מימד ולא כמו כמה שכבות קרטון דו מימדיות בסרטים קודמים שראיתי), או השילוב המוצלח בין שחקנים חיים לבין CGI. אבל טשטוש הגבולות ופריצת דרך בצורה שבה תופסים את הקולנוע? טשטוש הגבולות זה בדיוק מה שמשחקים עושים יותר טוב לדעתי, ובתור גיימר אווטאר לא באמת חידש לי.
אה… אני לא מסכים. לא עם מה שאתה מנסה לטעון, ולא עם Destructoid. זה לא חוכמה לקחת שתי צורות מדיה שונות, לבחור אספקט אחד שהיחס אליו הוא שוונה חלוטין בשתי צורות המדיה, ואז להגיד "פחחח, אנחנו עושים את זה יותר טוב". זה כמו… לא יודע, זה כמו שמפיקי הסרטים יסתכלו על הליפ-סינקינג המדהים של Half Life 2 ויגידו "פחחח, אנחנו עשינו את זה כבר כמה עשרות שנים. מה הביג דיל?".
הניסיון להשוואה הזה מובן לגמרי – בהתחשב בהיסטוריה של תעשיית המשחקים לנסות ולהיות יותר כמו תעשיית הקולנוע, כיף לגיימרים להסתכל על סרט שמנסה ללכת לכיוון של תעשיית המשחקים וללגלג עליו בהתנשאות. אבל כמו שאמרתי – באותה מידה תעשיית הסרטים יכולה ללגלג על המגוון הנמוך של הבעות פנים במשחקי מחשב. זה איזשהו הבדל בסיסי בין שתי צורות המדיה.
הייתי כותב עוד על הנקודה הזו, אבל נהיה מאוחר מכדי שאני אשאר קוהרנטי. גם ככה אני לא בטוח אם הצלחתי להבהיר את הכוונה שלי עד עכשיו.